מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ, וּבָא הֶגְמוֹן אֶחָד, וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם, וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם. הִמְתִּין לוֹ עַד שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ אָמַר לוֹ: רֵיקָא, וַהֲלֹא כָּתוּב בְּתוֹרָתְכֶם: (דברים ד׳:ט׳) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ, וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", וּכְתִיב: (שם) "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". כְּשֶׁנָּתַתִּי לְךָ שָׁלוֹם, לָמָּה לֹא הֶחֱזַרְתָּ לִי שָׁלוֹם? אִם הָיִיתִי חוֹתֵךְ רֹאשְׁךָ בְּסַיִף, מִי הָיָה תּוֹבֵעַ אֶת דָּמְךָ מִיָּדִי? אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֲפַיֵּסְךָ בִּדְבָרִים. אָמַר לוֹ: אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם הָיִיתָ עוֹמֵד, וּבָא אֶחָד, וְנָתַן לְךָ שָׁלוֹם, הָיִיתָ מַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם? אָמַר לוֹ: לָאו. וְאִם הָיִיתָ מַחֲזִיר לוֹ, מָה הָיוּ עוֹשִׂים לְךָ? אָמַר לוֹ: הָיוּ חוֹתְכִין אֶת רֹאשִׁי בְּסַיִף. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל־וָחֹמֶר. מָה אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, הָיוּ חוֹתְכִין אֶת רֹאשְׁךָ בְּסַיִף, כָּךְ אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי עוֹמֵד לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! מִיָּד נִתְפַּיֵּס אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, וְנִפְטַר אוֹתוֹ חָסִיד לְבֵיתוֹ לְשָׁלוֹם.
עין יעקב, ברכות
חסיד, על פי תפיסתם של חז"ל, הוא אדם ירא חטא, העושה כל מאמץ להתרחק מעבירה, אם קטנה ואם גדולה. מידת החסידות זוכה, בדרך כלל, לשבחים מפי חז"לינו, אך קריאה זהירה של המדרש הקטן שלפנינו תלמד אותנו, שגם במידת החסידות לא כדאי להיסחף.
החסיד שלנו הלך בדרך, והגיע זמן תפילה. אין בית כנסת בסביבה, והחסיד נאלץ להתפלל במקום פתוח, בו יכולים בני אדם אחרים לעבור על פניו, בעוד הוא שרוי בשיחה עם קונו. התמונה הזאת מוכרת לנו מהמוסלמים, הפורשים חמש פעמים ביום את מרבדי התפילה שלהם לתפילה קצרה מאד, כשחלק מהתפילות האלה מתקיימות במקומות ציבוריים.
הגמון, גוי בעל מעמד וסמכות, עובר על פניו של גיבורנו, ומברך אותו בשלום. החסיד, השקוע בתפילה, אינו עונה. נושא זה, של הפסקת תפילה למטרות שונות, נידון לא מעט בספרות התלמודית, כשההנחיה הכללית היא להימנע מכך ככל האפשר. לאותה הימנעות בפני אדם בעל כוח ומעמד יש, על פי רוב, מחיר כבד. ההגמון פונה אל החסיד, ושואל אותו מדוע לא החזיר לו שלום.
בספרות חז"ל מככבים לא מעט גויים משכילים, המכירים את תורתנו, ומאתגרים את המאמינים בה. גם ההגמון שלנו יודע תורה, והוא שולף את הפסוק מדברים "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ, וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", המזהיר את המאמינים בה' לא להסתכן ללא צורך. ציבור החסידים של ימינו, שהיה מוכן להצטופף בתנאים מאד לא בטיחותיים בהילולה במירון, הֵפֵר את הצו הזה בעידוד רבניו. ההגמון תמה על שהחסיד מסתכן בתגובה אלימה על שלא הפסיק את תפילתו אף לכמה שניות כדי לומר: 'שלום עליך, הגמון נכבד!'. -מדוע סיכנת את נפשך ללא צורך? – שואל ההגמון את החסיד – יכולתי להתיז את ראשך מעליך על כך!'
כאן נאלץ החסיד לשלם מחיר גבוה על חסידותו, שכן עתה עליו להסביר להגמון את מניעי התנהגותו הלא-מובנת. זה יקח הרבה יותר זמן מאותה אמירת שלום קצרה, ממנה ניסה להימנע קודם לכן. את תשובתו לא נסביר כאן, כי היא ברורה מאד. הוא פותח בדברי נימוסין ופיוס, ואכן, בתום דבריו מתפייס ההגמון ונפרד מהחסיד לשלום.
ואם נרצה למצות את הלקח שלנו מהסיפור הקטן הזה, נאמר זאת כך, במילים שלנו: אם אתה נכנס במודע לסכנה, שיכולת להימנע ממנה במחיר נמוך, אל תתפלא אם תצטרך לשלם מחיר הרבה יותר גבוה כדי להיחלץ ממנה. האם זה הלקח שחז"ל ניסו ללמד אותנו באמצעות המדרש הזה? ככל הנראה, לא...