... יְצִירַת הַזָּכָר נִגְמֶרֶת לְאַרְבָּעִים יוֹם, וְאִלּוּ יְצִירַת הַנְּקֵבָה נִגְמֶרֶת לִשְׁמוֹנִים יוֹם...
ר' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שֶׁהַיּוֹלֶדֶת בְּיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה וְלֹא לַנְּקֵבָה, שֶׁיְּצִירַת הַזָּכָר נִגְמֶרֶת לְאַרְבָּעִים יוֹם, וְאִלּוּ יְצִירַת הַנְּקֵבָה נִגְמֶרֶת לִשְׁמוֹנִים יוֹם. ר' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַכָּתוּב נָתַן יְמֵי טֻמְאָה שִׁבְעָה יָמִים, וְנָתַן יְמֵי טָהֳרָה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁלוֹשָׁה יָמִים בְּיוֹלֶדֶת זָכָר, וּבִכְלָלָם הֵם אַרְבָּעִים יוֹם. וּכְמוֹ כֵן הַכָּתוּב טִמֵּא אַרְבָּעָה עָשָׂר יְמֵי טֻמְאָה, וְטִהֵר שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה יְמֵי טָהֳרָה בְּיוֹלֶדֶת נְקֵבָה, וּבִכְלָלָם הֵם שְׁמוֹנִים יוֹם. וְיֵשׁ לְהַשְׁווֹת בֵּינֵיהֶם: מָה כְּשֶׁטִּמֵּא וְטִהֵר בְּזָכָר אַרְבָּעִים יוֹם אֵלּוּ — מֶשֶׁךְ יְמֵי יְצִירָתוֹ כַּיּוֹצֵא בוֹ, אַרְבָּעִים יוֹם, אַף כְּשֶׁטִּמֵּא וְטִהֵר בַּנְּקֵבָה שְׁמוֹנִים הַיָּמִים הַלָּלוּ — מֶשֶׁךְ יְמֵי יְצִירָתָהּ כַּיּוֹצֵא בָּהּ, שְׁמוֹנִים יוֹם. אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: אֵין לְמֵדִין מֶשֶׁךְ יְמֵי יְצִירָה מִמֶּשֶׁךְ יְמֵי טֻמְאָה, וְאַף יְצִירַת הַנְּקֵבָה הֲרֵיהִי בְּאַרְבָּעִים יוֹם.
אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים לְר' יִשְׁמָעֵאל: מַעֲשֶׂה בַּקַּלִּיאוֹפַּטְרָא מַלְכַּת אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס שֶׁנִּתְחַיְּבוּ שִׁפְחוֹתֶיהָ מִסִּבָּה כָּל שֶׁהִיא הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת. וְכֵיוָן שֶׁכָּךְ, נִמְצְאָה לָהּ הִזְדַּמְּנוּת לִבְדֹּק מַהוּ זְמַן יְצִירָתוֹ שֶׁל הָעֻבָּר. זִוְּגָה אוֹתָן, וּלְאַחַר מִכֵּן פָּתְחוּ אֶת בִּטְנָן, וּבָדְקוּ אֶת מַצַּב הָעֻבָּרִים, וּמָצְאוּ זֶה וָזֶה, זָכָר וּנְקֵבָה, שֶׁנִּגְמְרָה יְצִירָתָם לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד יוֹם מִן הַזִּוּוּג. אָמַר לָהֶם (ר' יִשְׁמָעֵאל לַחֲכָמִים): אֲנִי מֵבִיא לָכֶם רְאָיָה מִן הַתּוֹרָה, וְאַתֶּם מְבִיאִין לִי רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים?
וְעוֹד מְבָרְרִים בַּמֶּה רְאָיָה זוֹ שֶׁהֵבִיאוּ חֲכָמִים מִמַּעֲשֶׂה קְלִיאוֹפַּטְרָה הַמַּלְכָּה הֲרֵיהִי, לְדַעַת ר' יִשְׁמָעֵאל, רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים. שֶׁכֵּן יֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר כִּי הַנְּקֵבָה שֶׁנִּמְצָאָה בִּמְעֵי הַשִּׁפְחָה לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם מִזִּוּוּגָהּ, קָדְמָה וְהִתְעַבְּרָה אַרְבָּעִים יוֹם לִפְנֵי שֶׁנִּזְרַע הָעֻבָּר הַזָּכָר, וְלֹא הָיְתָה יְצִירָתָהּ לְאַרְבָּעִים יוֹם, אֶלָּא לִשְׁמוֹנִים יוֹם.
וַחֲכָמִים מָה הֵם מְשִׁיבִים עַל טַעֲנָה זוֹ? לְדַעְתָּם לֹא כָּךְ הָיָה, מִשּׁוּם שֶׁהַמַּלְכָּה קְלִיאוֹפַּטְרָה סַם נִפּוּץ הִשְׁקְתָה אוֹתָן לִפְנֵי זִוּוּגָן זֶה, וְאִלּוּ הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת לִפְנֵי כֵן, הָיָה הָעֻבָּר מֻשְׁמָד עַל יְדֵי סַם זֶה. וְר' יִשְׁמָעֵאל מָה מֵשִׁיב הוּא עַל טַעֲנָה זוֹ? יֵשׁ גּוּף שֶׁלֹּא מְקַבֵּל סַם שֶׁכְּזֶה, שֶׁאֵין סַם זֶה מַשְׁפִּיעַ עָלָיו, וְיִתָּכֵן אֵפוֹא שֶׁכְּבָר הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת לִפְנֵי כֵן בְּעֻבָּר נְקֵבָה, וְהַסַּם לֹא פָּגַע בָּהּ.
וְר' יִשְׁמָעֵאל, מָה (עוֹד) מֵשִׁיב הוּא לְטַעֲנָה זוֹ? — לְדַעְתּוֹ אֵין לוֹמַר כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁלַּשּׁוֹמֵר מָסְרוּ אוֹתָן, אֶת הַשְּׁפָחוֹת הַלָּלוּ, וְלֹא יָכְלוּ לְהִבָּעֵל בְּתוֹךְ תְּקוּפַת הַנִּסָּיוֹן שֶׁלָּהֶן. וַחֲכָמִים, מָה מְשִׁיבִים לִדְבָרִים אֵלּוּ? אֵין בִּשְׁמִירָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹמֵר לְהַבְטִיחַ, שֶׁלֹּא נִזְדַּוְּגָה בְּתוֹךְ הַתְּקוּפָה הַזּוֹ, שֶׁכֵּן אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (מַשְׁגִּיחַ) נֶאֱמָן לָעֲרָיוֹת, וְהַנַּח (נִתַּן לְהַנִּיחַ), כִּי הַשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ בָּא עָלֶיהָ בְּתוֹךְ הַזְּמַן.
בבלי נדה
הדיון המדעי המתקדם הזה מתחיל בשאלה מאיזה יום של ההריון עלינו לראות בעובר יצור חי. לתדהמתנו, אנו, אנשי המאות העשרים-עשרים ואחת, יש חכמים, הסבורים, שזמן יצירת החיים שונה לזכרים ולנקבות. ר' ישמעאל מחזיק בדעה, שזמן יצירת החיים לנקבות הוא 80 יום, בעוד שלזכרים הוא 40 יום. חכמים אחרים אינם מבינים רעיון זה, והם סבורים שלזכרים ולנקבות זהו זמן שווה, והוא ארבעים יום. אגב, זמן זה מוכר גם כיום כזמן שממנו ואילך, פחות או יותר, ניתן לראות צורה אנושית מעוצבת, והדבר בא לידי ביטוי בתחומים הלכתיים רבים כמו הפלה ועוד.
ר' ישמעאל, שלא זכה ללמוד במוסדות רפואיים אקדמיים מודרניים, מנמק את דעתו בהלכות הנידה של היולדת – שהן 40 יום ליולדת זכר ו-80 ליולדת נקבה. מזה הוא גוזר, בלי לנמק מדוע, שגם זמן יצירת העובר הנקבי הוא 80 יום, לעומת 40 יום לזכר. הנה מה שאומר ספר ויקרא:
אשה כי תזריע, וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא... ואם נקבה תלד, וטמאה שבועים כנידתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה, ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת, אל פתח אהל מועד, אל הכהן. והקריבו לפני ה' וכיפר עליה, וטהרה ממקור דמיה, זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה... (ויקרא יב ב)
החכמים לא מוותרים בקלות, והם מכירים סיפור ממצרים. המלכה קליאופטרה גזרה דין מוות על שפחות שלה מסיבה כלשהי, והחליטה לנצל את ההזדמנות וללמוד קצת אנטומיה תוך כדי ענישת השפחות. היא זווגה אותן (איך עושים זאת בכפייה? יש לזה מילה מתאימה?), המתינה 40 יום, ואז הורתה לבצע את גזר הדין. לאחר מכן נפתחו בטניהן של הנשים האומללות, ונתגלו עוברים, שמינם כבר נקבע – זכרים ונקבות כאחת. הסיפור מזכיר ניסויים שנערכו במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית וניסויים אחרים הנעשים כיום בסין באסירים פוליטיים.
ר' ישמעאל לועג לסיפור שהביאו חכמים, ובתחילה הוא אומר, פשוט: אני מביא ראיה מן התורה, ואתם – מן השוטים. זה, ככל הנראה, לא משכנע את ברי הפלוגתא שלו, והוא ממשיך בטיעוניו. יתכן שחלק מהשפחות נתעברו כארבעים יום לפני הכנסתן לכלא, ולכן, בעת מותן היה הריונן כבר בן שמונים יום – ואלו היו השפחות שנשאו עוברות נקבה ברחמן. עונים לו החכמים: קליאופטריה לא היתה תמימה, והיא השקתה את השפחות סם ניפוץ (סם מעקר) בעת כליאתן, כך שגם אילו היו מי מהן מעוברות, עובריהן הומתו ביום זה. ר' ישמעאל עונה להן: יש נשים, שסם הניפוץ לא משפיע עליהן... וכשזה לא משכנע את החכמים, הוא מביא עוד אפשרות: השפחות הוכנסו לכלא. הניסיון המדעי בגופן החל הרבה יותר מאוחר, ובתקופה זו, כארבעים יום לפני הזיווג הכפוי עליהן, הצליח שומר הכלא לעבר אותן – ובבנות דווקא!
הסיפור הזה לא עושה חסד עם קליאופטרה, ועוד פחות – עם ר' ישמעאל, העומד מול החכמים ומתעקש על התיאוריה שלו.
בסופו של דבר חורץ התלמוד בכמה וכמה מקומות נגד דעת ר' ישמעאל, ואומר כי 'אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה - זה וזה מ"א (41 יום)' (בבלי נידה); 'נשמה נוצרה בארבעים' (בבלי מנחות'); 'עד ארבעים מיא בעלמא (מים סתם) היא' (בבלי יבמות).
חבל שבבית החולים ע"ש קליאופטרה באלכסנדריה לא היה אולטרסאונד...