כְּשֶׁנִּתְפַּס ר' אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת (כְּלוֹמַר, כְּשֶׁהֻאְשַׁם עַל יָדִי הַשִּׁלְטוֹנוֹת בְּאַשְׁמַת מִינוּת), הֶעֱלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם לִדּוֹן. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן (שׁוֹפֵט): זָקֵן שֶׁכְּמוֹתְךָ יַעֲסֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ שֶׁל הַמִּינוּת? אָמַר לוֹ (ר' אֱלִיעֶזֶר): נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן. וּמַסְבִּירִים: כְּסָבוּר (סָבוּר הָיָה) אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: עָלָיו הוּא אוֹמֵר, שַׂר' אֱלִיעֶזֶר מְדַבֵּר עַל הַהֶגְמוֹן עַצְמוֹ, שֶׁיּוֹצִיא אֶת דִּינוֹ כָּרָאוּי. וְאוּלָם הוּא לֹא אָמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּלוֹמַר, הוּא הִתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁנֶּאֱמָנִים עָלָיו דִּינֵי שָׁמַיִם, שֶׁאִם נִתְפַּס בְּדָבָר זֶה (דִּבְרֵי מִינוּת) מִן הַסְּתָם כָּךְ הָיָה רָאוּי לוֹ. אָמַר לוֹ הַהֶגְמוֹן: הוֹאִיל וְהֶאֱמַנְתִּי (הֶאֱמַנְתָּ אוֹתִי) עָלֶיךָ, דִּימוֹס, (כְּלוֹמַר פָּטוּר אַתָּה (. כְּשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו אֶצְלוֹ לְנַחֲמוֹ (עַל שֶׁהֶאֱשִׁימוּהוּ בְּאַשְׁמַת מִינוּת), וְלֹא קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין בְּמַה שֶׁאָמְרוּ לוֹ. אָמַר לוֹ ר' עֲקִיבָא: רַבִּי, תִּרְשֵׁנִי לוֹמַר דָּבָר אֶחָד מִמָּה שֶׁלִּמַּדְתַּנִי? אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שֶׁמָּא דָּבָר שֶׁל מִינוּת בָּא לְיָדְךָ וְהִנְאֲךָ (וְנֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ), וְעָלָיו (וּבִגְלָלוֹ) נִתְפַּסְתָּ מִצַּד דִּינֵי שָׁמַיִם? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי שֶׁכָּךְ הָיָה. פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי, וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סַכְנִיָּא שְׁמוֹ. אָמַר לִי, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" (דְּבָרִים כג, יט). מַהוּ לַעֲשׂוֹת הֵימֶנּוּ מִכֶּסֶף אֶתְנַן בֵּית הַכִּסֵּא לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם. אָמַר לִי, כָּךְ לִמְּדַנִי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, שֶׁמֻּתָּר הַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה, וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ "(מִיכָה א, ז), לוֹמַר: מִמָּקוֹם הַטִּנֹּפֶת בָּאוּ כְּסָפִים אֵלֶּה שֶׁל אֶתְנַן זוֹנָה, לְמָקוֹם הַטִּנֹּפֶת שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא יֵלְכוּ, וְהִנְאַנִי הַדָּבָר (כְּלוֹמַר נֶהֱנֵיתִי מִן הַחִדּוּד שֶׁיֵּשׁ בְּכָךְ, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְפַּסְתִּי לְמִינוּת עַל יְדֵי הַשִּׁלְטוֹנוֹת, וְזֹאת מִשּׁוּם שֶׁעָבַרְתִּי עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַּרְכֶּךָ" (משלי ה, ח) וּמְפָרְשִׁים: זוֹ מִינוּת, "וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ" (מִשֶּׁלִּי ה, ח) - זוֹ הָרָשׁוּת (הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַזָּרִים)...
בבלי עבודה זרה (בביאור שטיינזלץ)
הסיפור הזה נשמע הזוי. ר' אליעזר בן הורקנוס, מגדולי התנאים, נחשד במינות, כלומר בכפירה בדברי התורה או בהליכה בדרכי הנוצרים הראשונים, שנקראו מינים. אמנם ממדרשים אחרים, כמו פרשת תנורו של עכנאי, מדווח לנו כי ר' אליעזר נכנס לעימות קשה וטרגי עם החכמים, שבסופו נידו אותו נידוי חמור, שהביא לתוצאות קשות ביותר, אבל מכאן ועד למינות הדרך עוד ארוכה...
מה עוד הזוי בסיפור, כפי שהוא מופיע בבבלי? אם נחשד ר' אליעזר במינות, הרי שמדובר בקונפליקט פנימי של היהודים בארץ ישראל. מה לזה ולמשפט אצל הגמון, הלא הוא שופט רומאי? על פי הסיפור שלפנינו הצליח ר' אליעזר בערמומיות לצאת זכאי מהמשפט אצל ההגמון, באומרו 'נאמן עלי הדיין', דברים שנתפרשו על ידי ההגמון כקבלת הדין הרומאי, מה שסיפק את ההגמון, שהוציא את ר' אליעזר בדימוס, כלומר שיחרר אותו. ר' אלעזר התכוון, כמובן לדיין אמת, הלא הוא הקב"ה, אבל בשביל ההגמון זה הספיק, ויתכן שהמאבקים הדתיים בין היהודים לא עניינו אותו, והוא לא היה מעוניין להחריף את המצב ביהודה.
הדמיון בין הסיפור הזה למה שמסופר בברית החדשה ממש זועק לשמים. נציג כאן קטע מפרק כ"ז בבשורה על פי מתי:
ויהי לפנות הבוקר, ויוועצו כל-ראשי הכוהנים וזקני העם על-ישוע להמיתו: 2 ויאסרו אתו, ויוליכוהו משם, וימסרוהו אל-פונטיוס פילטוס ההגמון... 11 וישוע הועמד לפני ההגמון, וישאלהו ההגמון לאמור: האתה הוא מלך היהודים? ויאמר ישוע: אתה אמרת: 12 וראשי הכוהנים והזקנים דיברו עליו שטנתם, והוא לא-ענה דבר: 13 ויאמר אליו פילטוס: האינך שומע כמה הם מעידים בך?: 14 ולא ענהו אף-דבר אחד, ויתמה ההגמון עד-מאד:
המניע להעמדת ישוע לדין אצל ההגמון פונטיוס פילטוס הוא הזעם הרב שעורר ישוע אצל ראשי הכוהנים היהודיים אחרי הביקורת החריפה שמתח עליהם, ובזאת עירער את סמכותם בעיני המון העם. בדברי ישוע אל העם לא היו דברי כפירה בתורה, אלא כפירה במנהיגותם של הכוהנים וביקורת על התנהגותם. האשמתו של ישוע בהתיימרות להיות מלך היהודים היתה הדרך לעורר את השלטון הרומי להעניש את המורד בשלטון הזר. גם ישוע זהיר בתשובתו להגמון, ולמעשה אינו מודה באשמה שהוטחה בו, אבל במקרה של ישוע זה לא עוזר, למרות שפילטוס מציע לעם לחון אותו.
בספרו 'צופן החכמים' מעלה גדי יונה את ההשערה שסיפור ישוע, בנוסחו המקורי, נכתב על ידי ר' אליעזר, וכי ישוע היה דמות דמיונית, שייצגה בנוסח ספרותי קיצוני את הטרגדיה אליה נקלע הוא, ר' אליעזר. אפשרות אחרת לראות את הדברים היא, שהחכמים אשר סיפרו את סיפור ר' אליעזר, הכירו היטב את האירוע של ישוע, אירוע היסטורי אמיתי, עליו מדווח, בין השאר, יוסף בן מתתיהו, ושאלו ממנו כמה מוטיבים, שיקלו עליהם להאשים את ר' אליעזר האשמות שווא, כאילו הוא נגרר לדברי מינות וכפירה אחרי ששמע את ישוע או את תלמידיו, ודבריהם מצאו חן בעיניו. וכך מספרים חז"ל, שר' אליעזר הודה בפני תלמידו עקיבא, שאכן פגש באחד מתלמידי ישוע, ונהנה מדברי הכפירה שהפיץ בשם ישוע. עדיין רחוקה הדרך מהוכחת הדבקות של ר' אליעזר בדברי מינות, אבל כך מלכלכים על מי שלא חפצים ביקרו.
ומהו הדבר שסיפר אותו תלמיד של ישוע, שגרם לר' אליעזר הנאה? מדובר בגיבוב של פסוקים, המקשר בין אתנן זונה לבית הכיסא של הכוהן הגדול, דברים המזכירים את האווירה המלוכלכת של ההשמצות הפוליטיות שאנו שומעים היום מכל עבר, ואת הפצת השמועות הספקולטיביות ותיאוריות הקונספירציה בחברה שלנו.