"וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה" (שְׁמוּאֵל א כה). תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (שָׁם). נִשְׁמָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, מַלְאָךְ אֶחָד עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם, וְאֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם, וּמְקַלְּעִין נִשְׁמָתָן זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שָׁם).
ילקוט שמעוני
פרק כה בשמואל א' מספר את סיפורה של אביגיל אשת נבל הכרמלי, הנעזרת בחוכמתה וביופיה לשכנע את דוד לא לכלות את זעמו בנבל בעלה. הסיפור מתחיל בדוד ובחבורת מרי הנפש אשר אתו, הבאים אל נבל בדרישת פרוטקשן. נבל עונה להם בעזות, ומסרב לחלוק עמם את עושרו. אשתו, אביגיל, חוששת לגורלה, והיא מחליטה 'לעבור צד'. היא מגיעה עם כל הכבודה והכיבוד אל מחנה דוד כדי לחלות את פניו.
כא וְדָוִד אָמַר: אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר, וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה; וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. כב כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, וְכֹה יֹסִיף, אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר. כג וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ. כד וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר: בִּי אֲנִי, אֲדֹנִי, הֶעָוֹן; וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. כה אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֵּן הוּא, נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי, אֲמָתְךָ, לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי, אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ. כו וְעַתָּה אֲדֹנִי, חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ, אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים, וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ; וְעַתָּה, יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ, וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה. כז וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי; וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי. כח שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ, כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ. כט וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ; וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. ל וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל. לא וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם, וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ, וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ.
ההמשך מוכר וחביב: דוד מקבל בחיבה את ברכותיה של אביגיל, נבל עורך משתה, ובשכרונו הרב מספרת לו אביגיל משהו, והוא נופל מת. דוד לוקח את אביגיל לאישה, וקרוב לוודאי, שגם הרכוש של בית נבל עובר לידיו.
בתוך דבריה הנמלצים של אביגיל מופיעים שני ביטויים, המשמשים אותנו עד היום כביטויי ברכה וקללה. המדרש שלפנינו מצייר את התמונה, המהווה מקור לביטויים אלה. לא ברור, אם כיוונו חז"ל לדעתו של סופר ספר שמואל, אך המדרש נחמד.
"וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" – זו ברכה לצדיקים, שנשמתם תהיה שמורה בצרור אצל האלוהים. בברכה הזאת, או בראשי התיבות שלה – תנצב"ה – אנו מרבים להשתמש באזכרות, או כותבים אותה על מצבתו של הנפטר. יתכן שאביגיל כלל לא התכוונה לעולם הבא, אלא דווקא לעולם הזה, שבו התמודד דוד בקרבות, שסיכנו את חייו, והיא מאחלת לו, שנשמתו תישאר חיה, כלומר – שלא ייפגע.
"וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" – כאן חז"ל מתרוממים לתיאור פנטסטי של מה שאנו מאחלים לרשעים. כשנשמתם תעלה לשמים, יעמדו שם שני מלאכים, אחד בקצה אחד של השמים, וחברו בקצה השני, ויתעללו בה, בנשמה, על ידי השלכתה בכף הקלע (קטפולטה?) מצד לצד. מכאן, כמובן, שאין מנוחה לרשעים, אפילו בעולם הבא.