הַשִּׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי רָאֲתָה אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מַכֶּה לִבְנוֹ הַגָּדוֹל. אָמְרָה: שֶׁיְּהֵא אָדָם זֶה, הַמַּכֶּה, בְּנִדּוּי, שֶׁהֲרֵי הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (וַיִּקְרָא יט, יד). וּכְעֵין מָה שֶׁשָּׁנִינוּ בַּבָּרַיְתָא, מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" — בְּמַכֶּה לִבְנוֹ הַגָּדוֹל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן אִם מַכֶּה בֵּן גָּדוֹל, עָלוּל הַבֵּן לְהִתְרַגֵּז וּלְהַכּוֹת אֶת אָבִיו, וְיַעֲבֹר עֲבֵרָה חֲמוּרָה, וְלָכֵן אָסוּר לְאָדָם לְהַכּוֹת בֵּן גָּדוֹל.
רֵישׁ לָקִישׁ הָיָה שׁוֹמֵר פַּרְדֵּס בְּשָׂכָר. בָּא אָדָם אֶחָד, וְאָכַל תְּאֵנִים מֵאוֹתוֹ פַּרְדֵּס. הֵרִים רֵישׁ לָקִישׁ קוֹלוֹ, וְלֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ, וְהִמְשִׁיךְ לֶאֱכֹל. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיְּהֵא אוֹתוֹ אִישׁ בְּנִדּוּי. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ אָדָם: אַדְּרַבָּה, לְהֵפֶךְ, יְהֵא אוֹתוֹ אִישׁ, רֵישׁ לָקִישׁ, בְּנִדּוּי, שֶׁכֵּן, אִם מָמוֹן נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ, שֶׁנָּטַלְתִּי תְּאֵנִים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, נִדּוּי הַאִם נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ? וְהָלַךְ אוֹתוֹ אָדָם מִשָּׁם.
בָּא רֵישׁ לָקִישׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִשְׁאוֹל מַה דִּינוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הַנִּדּוּי שֶׁלּוֹ, שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם — נִדּוּי, וַהֲרֵי אַתָּה מְנֻדֶּה, וְאִלּוּ הַנִּדּוּי שֶׁלְּךָ — אֵינוֹ נִדּוּי, שֶׁכֵּן צָדַק אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁלֹּא הָיְתָה לְךָ זְכוּת לְנַדּוֹתוֹ עַל מַה שֶּׁעָשָׂה.
וְשָׁאַל, אִם כֵּן, וּמָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁל נִדּוּי זֶה? עָנוּ לוֹ חֲכָמִים: לֵךְ אֵלָיו, שֶׁיַּתִּיר לְךָ. אָמַר לָהֶם: אֵינֶנִּי מַכִּיר אוֹתוֹ! אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֶל הַנָּשִׂיא, שֶׁיַּתִּיר לְךָ, שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ: נִדּוּהוּ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי נִדָּהוּ - יֵלֵךְ אֵצֶל הַנָּשִׂיא, וְיַתִּיר לוֹ נִדּוּיוֹ.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
בתלמוד מופיעים מספר סיפורי נידוי. כדי להחיל נידוי אומרים חברי בית הדין: "פלוני (זה) בשמתא (נידוי)". ואז מחויבים כולם לנהוג בו כמנודה. וכאשר רוצים להתיר את הנידוי, אומרים: "שרוי לך, מחול לך", ואם הוא לא נמצא בפניהם אומרים "שרוי לו, מחול לו".
אך אם חשבנו, שנידוי היא פעולה שניתן לבצעה רק בבית דין, על ידי דיינים מוסמכים, הרי לפנינו שני סיפורים על נידוי, המוכרז מחוץ לבית הדין, כתגובה ספונטנית למשהו שהדליק למישהו את הפיוז.
מסתבר שישנם שני סוגים של נידוי: האחד הוא נידוי פרטי, שיכול אפילו תלמיד לנדות את מי שביזה בפניו את רבו או את אביו. נידוי זה מחייב רק את מי שאינם חכמים. הסוג השני הוא נידוי על ידי בית דין, שמחייב את הכלל.
על פי הרמב"ם, השאלה היא מי הוא המנדה. אם זהו סתם אדם, אם כן, רק הוא מחוייב בנידוי. אולם אם רב מנדה, גם כל תלמידיו מחויבים לקיים את הנידוי; ואם זהו נשיא - כל ישראל חייבים. מכאן מובן, כי נידוי זו החלטה אישית של המנדה להתרחק מאדם שפגע בו, ולכן אם סתם אדם נידה - הנידוי מחייב רק אותו. אולם, כאשר הפגיעה היתה ברב, והרב החליט לנדות, מדין כבוד לרב גם תלמידיו יקיימו את הנידוי. ואם זהו נשיא - כל נתיניו יקיימו את הנידוי מאותה סיבה.
סיפורה של שפחת בית רבי מובא במסכת מועד קטן כדוגמה לרצינות שבה יש להתייחס לכל נידוי, אפילו הכריזה עליו שפחה. נידוי אי אפשר לבטל בהנף יד. אגב, שפחתו של רבי מוזכרת במדרשים נוספים כאישה בעלת חכמת חיים. הקטע שלפנינו מנסה להסביר ולהצדיק את גישתם המחמירה של חכמים לנידוי שנידה רב יהודה את אחד מתלמידיו. אם את הנידוי שנידתה השפחה התירו רק לאחר שלוש שנים, על אחת כמה וכמה יש לקחת ברצינות את הנידוי שנידה רב יהודה. סיפורו של אותו נידוי מופיע בדף 'נִדּוּי שֶׁלֹּא הֻתַּר'.
עָמַד ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: וּמָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי, שֶׁנִּדְּתָה אָדָם פַּעַם, לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדּוּיָהּ, לְהַתִּירוֹ עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יְהוּדָה חֲבֵרֵנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְחַשֵּׁב בִּדְבָרָיו, וְאַל לָנוּ לְהַתִּיר אֶת הַנִּדּוּי. (בבלי מועד קטן)
על מה נידתה שפחת בית רבי את אותו אדם? על פי הרמב"ם קיימות 24 סיבות שונות לנידוי, ואחת מהן 'המכשיל את העיוור'. לדעתה של השפחה, שראתה אדם מכה את בנו הגדול, זו הכשלת עיוור. קצת מוזר, אבל ננסה להסביר את הדבר. בן גדול הוא לאו דוקא בן בכור, אלא בן שהתבגר ונעשה אדם חזק, היכול להחזיר מכה למי שפוגע בו. אב, המתעלם מכך, שבנו הוא כבר בחזקת אדם בוגר, ולמרות זאת מכה אותו, מביא את הבן למצב הדומה לעיוורון. מה שהבן צריך היה לשאת, לדעת חז"ל, כל עוד היה קטין ("חושך שבטו שונא בנו"...), אין הוא יכול לסבול כעת, משום שאדם עצמאי הוא, ואביו צריך היה להכיר בכך. מכותיו של האב העמידו את הבן במצב הקורע אותו בין העלבון האישי שנעלב לבין חובת כיבוד אב, ולדעתה של השפחה הדבר משול להכשלת עיוור.
נידויה של אותה שפחה מחייב רק אותה, ואם כן, מדוע התלבטו חכמים בשאלה אם ליזום את ביטול אותו נידוי? יתכן משום שאותה שפחה סרבה לאפשר לבן לבוא ולבקר בבית רבי, כדי למנוע ממנו להיות בדלת אמותיה.
נידויו של ריש לקיש את האדם שנכנס לפרדס עליו שמר הוא, ריש לקיש, ואכל מפירותיו ללא רשות תוך התעלמות ממחאותיו של השומר – נידוי לא תקף הוא, כך קבעו חכמים. טענתו של האיש ברורה: אני חייב לך ממון על הפירות שאכלתי, אך נידוי היא תגובה לא רציונלית למעשה שלי, גם אם התעלמתי מצעקותיך. את דעתם של החכמים, שה'קונטרה-נידוי' של האיש כלפי ריש לקיש הוא תקף קל להסביר. סיבה נוספת מ-24 הסיבות המוצדקות לנידוי היא אם אדם נידה אותך ללא הצדקה, בדיוק מה שעשה ריש לקיש.
לפנינו דוגמה יפה לדעתם המורכבת של חכמים בעניין אותה פעולה חזקה, הקרויה נידוי. נסכם זאת כך: יכול אדם לנדות מישהו, אך רק על בסיס של סיבה מוצדקת, המפורטת בהלכה (מסכת נדרים). יש להיזהר מאד במעשה זה, ומי שיקל ראש בנידוי – ייענש.