פַּעַם אַחַת גָּזַר רַבִּי, שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ לַתַּלְמִידִים בַּשּׁוּק, אֶלָּא רַק בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. מָה דָּרַשׁ כְּמָקוֹר לִגְזֵרָה זוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אֻמָּן" (שִׁיר הַשִּׁירִים ז, ב) וְכָךְ פֵּרְשׁוּ: מָה יָרֵךְ מָצוּי בַּסֵּתֶר, וְדֶרֶךְ לְכַסּוֹתוֹ תָּמִיד בִּבְגָדִים, אַף דִבְרֵי תוֹרָה (שֶׁהֵם "מַעֲשֵׂה יְדֵי אֻמָּן" — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא) צְרִיכִים לְהֵאָמֵר בַּסֵּתֶר.
לַמְרוֹת זֹאת יָצָא ר' חִיָּא, וְשָׁנָה לִשְׁנֵי בְּנֵי אֶחָיו בַּשּׁוּק, לְרַב וּלְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה. שָׁמַע רַבִּי, וְהִקְפִּיד עַל כָּךְ. בָּא ר' חִיָּא לְבַקֵּר אוֹתוֹ, וְאָמַר לוֹ, תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהוּא מְכַנֵּהוּ בִּלְשׁוֹן לִגְלוּג: עִיָּיא, מִי קוֹרֵא לְךָ בַּחוּץ! שֶׁרָמַז לוֹ שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתוֹ. יָדַע ר' חִיָּא, שֶׁלָּקַח רַבִּי אֶת הַדָּבָר בְּלִבּוֹ, נֶעֱלַב, וְנָהַג נְזִיפוּת בְּעַצְמוֹ בְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם...
(אחרי שלושים יום) שָׁאַל רַבִּי אֶת רַבִּי חִיָּא: מָה טַעַם עָשָׂה אֲדוֹנִי כָּךְ, וְלֹא שָׁמַע לִדְבָרַי? אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא: שֶׁנֶּאֱמַר: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (מִשְׁלֵי א, כ), מַשְׁמַע שֶׁצָּרִיךְ לְפַרְסֵם דִבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים. אָמַר לוֹ רַבִּי: אִם קָרִיתָ מִקְרָא זֶה, וַדַּאי לָא שָׁנִיתָ לְקָרְאוֹ שֵׁנִית בְּעִיּוּן, וְאִם שָׁנִיתָ - לֹא שִׁלַּשְׁתָּ, וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ וְזָכַרְתָּ הֵיטֵב - מַשְׁמַע כִּי לֹא פֵּרְשׁוּ לְךָ, וְלֹא הֵבַנְתָּ אֶת מַשְׁמָעוּת הַדְּבָרִים.
"חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" יֵשׁ לַהֲבִינוֹ כְּדִבְרֵי רָבָא. שֶׁאָמַר רָבָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִבִּפְנִים, בְּבֵיתוֹ, בַּסֵּתֶר, תּוֹרָתוֹ מַכְרֶזֶת עָלָיו מִבַּחוּץ, שֶׁמִּתְגַּלָּה תּוֹרָתוֹ לָרַבִּים, וְהֵם מַכִּירִים בִּגְדֻלָּתוֹ.
וְשׁוֹאֲלִים: וַהֲרֵי נֶאֱמַר: "לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי" (יְשַׁעְיָהוּ מח, טז), מַשְׁמַע שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה צְרִיכִים לְהֵאָמֵר בְּגָלוּי וּבְפַרְהֶסְיָה! וּמְשִׁיבִים: הַכָּתוּב הַהוּא מְדַבֵּר בְּיוֹמֵי דְּכַלָּה (בִּימֵי הָאֲסִיפָה, הַלִּמּוּד הִשְׁנַתִּי), שֶׁאָז בָּא רֹב הָעָם לִשְׁמֹעַ, וְאָז מֻתָּר וְרָאוּי לְלַמֵּד תּוֹרָה בָּרַבִּים. עַד כָּאן לְשִׁיטַת רַבִּי.
וְשׁוֹאֲלִים: ור' חִיָּא, פָּסוּק זֶה, "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ", מָה עוֹשֶׂה הוּא לוֹ? כֵּיצַד מְפָרֵשׁ הוּא אוֹתוֹ? שֶׁהֲרֵי לִכְאוֹרָה מַרְאֶה כָּתוּב זֶה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַצְנִיעַ, וְלֹא לְגַלּוֹת דִבְרֵי תוֹרָה בָּרַבִּים. וּמַסְבִּירִים: מְפָרֵשׁ אוֹתָהּ בִּצְדָקָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, שֶׁוַּדַּאי מִצְווֹת אֵלֶּה רָאוּי שֶׁתֵּעָשֵׁנָּה בַּסֵּתֶר.
וְשׁוֹאֲלִים: מִכָּאן, שֶׁנְּזִיפָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁל בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל - בְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים יוֹם הִיא, וְלֹא שִׁבְעָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ?! וּמְשִׁיבִים: נְזִיפַת נָשִׂיא שׁוֹנָה, שֶׁהִיא חֲמוּרָה יוֹתֵר מִנְּזִיפַת אָדָם אַחֵר.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
'נְזִיפוּת' – מילה תלמודית שאבדה מהמילון העכשוי, וחבל. משמכיר אדם בשגיאה ששגה או בעבירה שעבר, הוא נוהג נזיפות בעצמו, כלומר מעניש את עצמו, בלי לחכות לסמכות מעליו, שתענוש אותו.
הדבר מזכיר לי את הסיפור החביב של אפרים קישון על הכלבלב, שהוא מנסה לאלף אותו לא לעשות את צרכיו על רצפת הבית, אלא בחוץ. בכל פעם שהכלבלב מרטיב את הרצפה או את השטיח, לוקח קישון גליל עתון, מכה באמצעותו את אחוריו של הכלב, תוחב את חוטמו לשלולית הריחנית, ומעיף אותו מן הבית. הכלבלב המסכן מסיק את המסקנה בדרכו שלו: הוא ממשיך להרטיב בבית, אך מיד לאחר המעשה הנפשע שלו, הוא ממהר לדחוף את חוטמו לשלולית, ויוצא בכוחות עצמו מהבית.
ר' חיא, שהפר את גזרתו של רבי שלא ללמד תורה בשוק, מבין, שרבי כועס עליו מאד. הוא נוהג נזיפות בעצמו, ומדיר את רגליו מבית רבי למשך שלושים יום.
אחרי חודש של השעייה עצמית, נקרא ר' חיא אל בית רבי, שם מתפתחת בין השניים מלחמת מדרשי פסוקים. רבי שולף את הפסוק משיר השירים - "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אֻמָּן". הלהטוט המדרשי של רבי מניח, כי "מַעֲשֵׂה יְדֵי אֻמָּן" – זו חייבת להיות התורה, שעשה האומן הגדול מכולם – האל. בניגוד לכיוון ההשוואה המקורי (חמוקי הירכיים הם כמו חלאים, מעשה ידי אומן), אומר רבי, כי התורה היא כמו חמוקי הירכיים, החייבים להיות מוסתרים, מוצנעים בבגד, ועל כן גם חשיפת סודות התורה חייבת להתרחש בבית המדרש, ולא בשוק.
ר' חיא אינו קוטל קנים. הוא משיב לרבי בפסוק ממשלי: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה". החכמה, ובמקרה זה – חכמת התורה, צריכה לרון, לשיר את שירה בחוץ. פשוט, לא?
'לא' – אומר רבי – 'התורה תילמד בפנים, והחוכמה המופקת מהתורה תזמר את שבחה של התורה בחוץ!'
-מה אתה אומר?! – משיב ר' חיא – הרי אפילו ישעיהו אמר: "לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי", והתכוון לכך שמלכתחילה לא דיבר ה' אל עמו בסתר.
עונה לו רבי: זה רלוונטי רק לירחי כלה, אותם מפגשים המוניים של חודשי אדר ואלול, בהם יכול היה כל אדם מישראל לזכות בלימוד תורה, שתלמידי הישיבות נהנים ממנו כל השנה.
מחזיר לו ר' חיא: אותם חמוקי ירכיים, משל הם למשהו אחר, ולא ללימוד תורה. מי שחייבים להישאר בסתר, אלה מעשי הצדקה והחסד.
מי ניצח בוויכוח? מותר לנו להניח, כי רבי, שהיה בעל הסמכות והמעמד, ניצח. נותר לנו רק לקוות, כי הדיון הזה לא נעשה בסתר, ושכל תלמידי החכמים זכו ליהנות מהדו-קרב המדרשי הזה.