בְּרוּרְיָה מָצְאָה תַּלְמִיד אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹמֵד בִּלְחִישָׁה, וְלֹא הֵרִים קוֹלוֹ בְּלִמּוּדוֹ. בָּעֲטָה בּוֹ וְאָמְרָה לוֹ: לֹא כָּךְ כָּתוּב "עֲרוּכָה בַּכֹּל וּשְׁמֻרָה" (שְׁמוּאֵל ב' כג, ה), מַשְׁמַע אִם עֲרוּכָה הַתּוֹרָה בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים שֶׁלְּךָ — כְּלוֹמַר שֶׁאַתָּה מִתְאַמֵּץ בָּהּ גַּם בְּגוּפְךָ – הִיא מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְאִם לָאו — אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת.
וּמֵעֵין זֶה שָׁנָה: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְר' אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ. לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.
וְאַגַּב מַעֲשֶׂה זֶה בְּתַלְמִיד ר' אֱלִיעֶזֶר מְסֻפָּר גַּם: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לְר' אֱלִיעֶזֶר, שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּעֹנֶשׁ שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם, אַךְ אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, וְלֹא תַּעֲנִישׁוּהוּ כְּדִינוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ.
וּמֵעֵין אוֹתָהּ הוֹרָאָה שֶׁל בְּרוּרְיָה אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: גְּדוֹל הַשִּׁנַּיִם, פְּתַח פִּיךָ וּקְרָא, פְּתַח פִּיךָ וּשְׁנֵה, כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם הַתּוֹרָה בְּךָ, וְתַאֲרִיךְ יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (מִשְׁלֵי ד, כב( אַל תִּקְרָא "לְמֹצְאֵיהֶם" אֶלָּא "לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה".
וְעוֹד הוֹרָאָה אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה, תַּלְמִידוֹ הֶחָבִיב עָלָיו: גְּדוֹל הַשִּׁנַּיִם, חֲטֹף וֶאֱכֹל, חֲטוֹף וּשְׁתֵה, שֶׁהָעוֹלָם שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים מִמֶּנּוּ, כְּמִשְׁתֵּה חֲתֻנָּה הוּא, שֶׁשִּׂמְחָתוֹ רַק לְפִי שָׁעָה, וְאִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה עַכְשָׁו, לֹא יוּכַל לֵהָנוֹת לְאַחַר מִכֵּן.
וּבְדוֹמֶה לְכָךְ אָמַר לוֹ רַב לְרַב הִמְנוּנָא: בְּנִי, אִם יֵשׁ לָךְ מָמוֹן — הֵיטֵב לְךָ לְעַצְמְךָ, וְאֵין טַעַם לְהַמְתִּין, שֶׁאֵין בַּשְּׁאוֹל תַּעֲנוּג, וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ, וְאִם תֹּאמַר 'אֶחְסֹךְ כְּדֵי שֶׁאַנִּיחַ לְבָנַי' — חֹק בַּשְּׁאוֹל, מִי יַגִּיד לָךְ מִי מִשְּׁנֵיכֶם יַקְדִּים לָמוּת? שֶׁהֲרֵי לְעִנְיַן מִיתָה בְּנֵי אָדָם דּוֹמִים לְעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה. הַלָּלוּ נוֹצְצִין, גְּדֵלִים וּמִתְבָּרְכִים מַעֲשֵׂיהֶם, וְהַלָּלוּ נוֹבְלִין וּמֵתִים.
בבלי עירובין (עפ"י שטיינזלץ)
אם יש משהו משותף בכל המדרשים הקצרים שלפנינו, הרי זה סגנון הלימוד המומלץ לתלמידי חכמים, ובפרט – יתרונותיו של הלימוד שכל הגוף והאנרגיות שלו מושקעים בו – לימוד אינטנסיבי המערב את כל החושים, ויש בו ממד של אקסטזה.
ברוריה, שאינה נמנעת מביטויי נזיפה לתלמידי חכמים, פוגשת תלמיד, הלומד בלחישה, שאינו מרים קולו בלימודו. דעתה של ברוריה בעניין זה באה לידי ביטוי בוטה – היא בועטת בו, כלומר מצרפת לדברי הביקורת שלה ממד פיסי מכאיב. אולי כך ילמד את הלקח טוב יותר... היא אומרת לו לתלמיד, שאם לא יערב בלימוד את כל רמ"ח איבריו, תורתו לא תהיה משתמרת.
נזכור כי באותם הימים לא רק שלא היו מכשירי הקלטה, אלא שרוב הלימוד התבצע בעל פה. חלק ממיומנויות התלמיד החכם היה האיחסון בזיכרון המצוי במוח הפיסי. ידוע כי אנו נעזרים גם כיום האמצעים מנמוטכניים (משמרי זיכרון) כמו כתיבת הטקסט או שירתו או אמירתו בקולרם תוך ביצוע תנועות גוף שונות. כל אלה מחזקים את הזכירה. ידע זה היה כבר מצוי ברשותה של ברוריה לפני כאלפיים שנה! אם יזכור התלמיד את דברי ברוריה, יהיה זה גם בזכות קולה הנוזף והבעיטה המכאיבה שהעניקה לו כבונוס.
מברוריה אנו עוברים לתלמידי ר' אליעזר, הוא בן הורקנוס, שהיה עצמו ידוע בזיכרונו האדיר – בור סוד שאינו מאבד טיפה. היו לו, כנראה, תלמידים שהפנימו את המתודולוגיות של המורה הדגול, ואחרים שהחמיצו את הלקח. אחד מהם, שהיה שונה בלחש, גילה לאחר שלוש שנים כי כל מה שלמד נמחק ואיננו...
תלמיד אחר נתחייב בעונש שריפה למקום. במה דברים אמורים? משפט חידתי זה ניתן לפירושים שונים, ושטיינזלץ מניח כי מדובר בעבירה חמורה שעבר, עבירה כלפי המקום (אלוהים), וכי לו היה אלוהים מענישו, היה זה בשריפה. פירוש זה אין לו כל קשר לנושא הסוגיה, ועל כן אני נוטה לחפש פירוש אחר. והנה הצעתי: תלמיד זה היה דוקא תלמיד שקדן, שהבין את רוח רבו. הוא למד למידה אקסטטית, שקירבה אותו למקום כל כך, עד שהגיע אל הסף המסוכן כל כך, שחז"ל שבים ומזכירים אותו, ביחוד כשהם מספרים על העוסקים במעשה מרכבה. השריפה היא אותה סכנה הנגרמת מאותה התעלות הנשמה בעת הלימוד האקסטטי, אולי כמו האש שירדה משמים וכילתה את נדב ואביהוא בני אהרן בעת חנוכת המשכן במדבר. שם, בתורה, מדובר בעוון הבערת 'אש זרה', ובהחלט אפשרי, שמי שמתרומם בלימודו על כנפי האקסטזה, מסתכן בשריפה כזאת משמים, כמו איקארוס שהתקרב מדי אל השמש. אם כן, תלמידו זה של ר' אליעזר היה ממש 'על הסף', ולמרות שעונשו צריך היה לבוא משמים, התלבטו גם חבריו תלמידי החכמים מה לעשות בפנאט הזה. זכותו של רבו הנערץ עמדה לו, והוא לא נפגע, לא על ידי אלוהים ולא על ידי תלמידי החכמים.
והנה יש לנו, בחבילה אחת, שני הקצוות הקיצוניים של סגנון הלמידה – הלמידה בלחש, שאינה משתמרת בזיכרון, ולעומתה הלמידה הנלהבת בכל רמ"ח האיברים, שיש בה סכנה של ממש.
המלצתו של שמואל לרב יהודה, מאמוראי הדור השלישי בבבל) חוזרת על הרעיון של קריאה בקול גדול כדי לחזק את הזכירה, ואין בה חידוש מלבד הביטוי המוזר 'גדול השיניים', הרומז לשנינותו של רב יהודה.
ההמלצה ללמוד בכל רמ"ח איבריך נועדה להשיג מטרה נוספת: חיינו קצרים וחולפים, ועל כן מצווה גדולה לנצלם לשם הנאה מכל מה שהחיים מציעים לנו, ובין הנאות החיים, אין סיבה שלא ניהנה ממעשה הלמידה עצמו, ואת ההנאה הזאת ניתן למצות רק עם הופכים את הלמידה לחוויה חושית מענגת.