הַכֹּל בְּאַשְׁמַת אִשָּׁה רָעָה

מַעֲשֶׂה בְּאַדְרִיאָנוּס הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיָה עוֹבֵר לַמִּלְחָמָה, וְהוֹלֵךְ עִם הַגְּיָסוֹת שֶׁלּוֹ לְהִלָּחֵם עַל מְדִינָה אֶחָת, שֶׁמָּרְדָה עָלָיו. מָצָא זָקֵן אֶחָד בַּדֶּרֶךְ, שֶׁהָיָה נוֹטֵעַ נְטִיעוֹת תְּאֵנִים. אָמַר לוֹ אַדְרִיאָנוֹס: אַתָּה זָקֵן, וְעוֹמֵד וְטוֹרֵחַ וּמִתְיַגֵּעַ לַאֲחֵרִים! אָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֲרֵינִי נוֹטֵעַ. אִם אֶזְכֶּה, אֹכַל מִפֵּרוֹת נְטִיעוֹתַי. וְאִם לָאו, יֹאכְלוּ בָּנַי. עָשָׂה שָׁלֹשׁ שָׁנִים בַּמִּלְחָמָה וְחָזַר. לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים מָצָא לְאוֹתוֹ זָקֵן בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ זָקֵן? נָטַל סַלְסָלָה, וּמִלֵּא אוֹתָהּ בִּכּוּרֵי תְּאֵנִים יָפוֹת, וְקֵרֵב לִפְנֵי אַדְרִיאָנוּס. אָמַר לְפָנָיו: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, קַבֵּל מִן עַבְדְּךָ. אֲנִי הוּא אוֹתוֹ הַזָּקֵן, שֶׁמָּצָאתָ אוֹתִי בַּהֲלִיכָתְךָ, וְאָמַרְתָּ לִי, אַתָּה זָקֵן. מָה אַתָּה מִצְטַעֵר, עוֹמֵד וּמִתְיַגֵּעַ לַאֲחֵרִים? הֲרֵי כְּבָר זִכַּנִי הַמָּקוֹם לֶאֱכֹל מִפֵּרוֹת נְטִיעוֹתַי, וְאֵלֶּה שֶׁבְּתוֹךְ הַסַּלְסָלָה מֵהֶן מְנָתְךָ. מִיָּד אָמַר אַדְרִיאָנוֹס לַעֲבָדָיו: טְלוּ אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, וּמָלְאוּ אוֹתָהּ זְהוּבִים, וְעָשׂוּ כָּךְ. נָטַל הַזָּקֵן הַסַּלְסָלָה מְלֵאָה זְהוּבִים, וְהִתְחִיל הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּבֵּחַ בְּבֵיתוֹ לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו. סָח לָהֶם אֶת הַמַּעֲשֶׂה. הָיְתָה שְׁכֶנְתּוֹ עוֹמֶדֶת שָׁם, שָׁמְעָה מָה אָמַר הַזָּקֵן. אָמְרָה לְבַעֲלָהּ: כֹּל בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם, וּמְזַמֵּן לָהֶם טוֹבָה, וְאַתָּה יוֹשֵׁב בְּבַיִת חָשׁוּךְ בָּאֹפֶל. הֲרֵי שָׁכֵן שֶׁלָּנוּ כִּבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ בְּסַלְסָלָה שֶׁל תְּאֵנִים, וּמִלֵּא אוֹתָהּ לוֹ זְהוּבִים. וְעַתָּה עֲמוֹד, וְטֹל סַל גָּדוֹל, וּמַלֵּא אוֹתוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים, מִן תַּפּוּחִים וּתְאֵנִים וּשְׁאָר פֵּרוֹת יָפוֹת, שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתָן הַרְבֵּה. לֵךְ וְכַבְּדוֹ בָּהֶן, שֶׁמָּא יְמַלֵּא לְךָ זְהוּבִים, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לִשְׁכֵנֵנוּ הַזָּקֵן. הָלַךְ וְשָׁמַע לְאִשְׁתּוֹ, וְנָטַל סַל גָּדוֹל, וּמִלֵּא אוֹתוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים, תְּאֵנִים וְתַפּוּחִים, וְטָעַן עַל כְּתֵפוֹ, וְקֵרַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בַּקֻּפָּנֶדָּר. וְעָמַד וְאָמַר: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת הַפֵּרוֹת, וּבָאתִי לְכַבֶּדְךָ בִּתְאֵנִים וְתַפּוּחִים. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְסַרְדְּיוֹטִין שֶׁלּוֹ: טְלוּ אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ וְטִפְחוּ אוֹתָן עַל פָּנָיו. עָמְדוּ וְהִפְשִׁיטוּהוּ עָרֹם, וְהִתְחִילוּ טוֹפְחִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו עַד שֶׁנָּפְחוּ פָּנָיו, סִמְּאוּ אֶת עֵינָיו, וַעֲשָׂאוּהוּ דֻּגְמָא, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, כְּשֶׁהוּא עָשׂוּי דֻּגְמָא, בּוֹכֶה. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ סְבוּרָה, שֶׁהוּא בָּא בְּסַל מָלֵא זְהוּבִים. וְרָאֲתָה אוֹתוֹ עָשׂוּי דֻּגְמָא וְעֵינָיו נְפוּחוֹת, וְגוּפוֹ מְשֻׁבָּר וּמֻכֶּה. אָמְרָה לוֹ: מַה לְךָ? אָמַר לָהּ: שֶׁשָּׁמַעְתִּי לָךְ, וְהָלַכְתִּי לְכַבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ בְּאוֹתוֹ הַסַּל, וְטָפְחוּ אוֹתוֹ עַל פָּנַי. אִלּוּלֵי שֶׁשָּׁמַעְתִּי לָךְ, וְהֵטַלְתִּי אוֹתוֹ הַסַּל אֶתְרוֹגִין, כְּבָר הָיוּ מֵרְגִימִין אוֹתִי אֶת כָּל גּוּפִי בָּהֵן.

כָּל כָּךְ לָמָה? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַנָּשִׁים הָרָעוֹת מַפִּילוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן בְּרָעָה. לְפִיכָךְ לֹא יְבַטֵּל אָדָם מִן הַנְּטִיעוֹת. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁמָּצָא, עוֹד יוֹסִיף וְיִטַּע, אֲפִילּוּ יִהְיֶה זָקֵן.

תנחומא

למקרא המדרש המוכר הזה עולה בנו תגובה ספונטנית – זו וריאציה על 'הדייג ודג הזהב', או על אגדה אירופאית דומה, ויש רבות כאלה. ואז אנו נזכרים, כי כמדרש חז"לי מקדימה מעשיה זו כרונולוגית את כל המעשיות האחרות שאנו מכירים. האם זה המקור? קשה לדעת.

וכעת לסיפור עצמו: הוא שולח אותנו אחורה בזמן לראשית תקופת התנאים. אדריאנוס קיסר היה זה שהכניע באכזריות רבה את מרד בר-כוכבא במאה ה-2 לספ'. המלך, היוצא למסע מלחמה, פוגש בדרך זקן הנוטע שתילי תאנים. לתמיהתו של המלך כיצד זה שאותו זקן מתכנן שנים קדימה, ורוב הסיכויים הם, שהוא יוציא את ימיו לפני שהעצים יבשילו את היבול הראשון שלהם (זוכרים את הזקנה, שלסוכן המציע לה ביטוח חיים היא אומרת: "יינגעלה, אפילו בננות ירוקות אני כבר לא קונה!"?). לו היה הזקן מעט יותר חצוף, היה עונה למלך, שמי שיוצא למלחמה, שלא יתכנן לטווח ארוך, אבל הוא בוחר לכבד את המלך הגדול, והוא אומר לו, שאם הוא לא יזכה ליהנות מהתאנים, ייהנו בניו אחריו. תשובה יפה זו זיכתה את המדרש הזה בכבוד להיקרא באירועי ט"ו בשבט, שכן הוא קורא לנו לנטוע עצים בארצנו הצחיחה, גם אם צילם או פרותיהם ישרתו את הדור הבא.

המלך, השב לאחר שלוש שנים בריא ושלם, ככל הנראה, ממסע הקרב, פוגש שוב את הזקן, שעדיין חי, ואפילו אורה את התאנים הבַּכּוּרוֹת של עציו. הזקן מכבד את המלך, וזה, ששמח גם על שהוא שרד את המלחמות, גם על שהזקן עדיין חי, גם על מתנת התאנים, ובעיקר על דאגת הזקן לדור הבא, גומל לו, לזקן בזהב.

המעשיה מתפתחת, ומצרפת את השכנים החמדניים, שלא פיענחו את הארוע בתבונה רבה. בעיניהם הפשטניות, מי שמכבד את המלך בפירות, מקבל זהב. אדריאנוס מראה לו, לשכן, מה גורלו של נתין, הסבור שהמלך הוא כספומט מהלך, ומצווה על זוּבּוּר משפיל לחוצפן.

מעשיה זו, בשינויים קלים מאד, התגלגלה מעם לעם, והיתה, ככל הנראה, פופולרית מאד בכל העולם. מה שמְקוֹמֵם בגרסה החז"לית, ובכמה גלגולים שלה היא ההאשמה המופנית לאשתו של השכן. היא החמדנית, היא הטיפשה, היא הרודה בבעלה ותובעת ממנו להעז ולנסות את מזלו עם המלך. בלשונם של חז"ל: "כָּל כָּךְ לָמָה? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַנָּשִׁים הָרָעוֹת מַפִּילוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן בְּרָעָה." מדוע לא הסתפק המדרש בפסוק המסיים: "לְפִיכָךְ לֹא יְבַטֵּל אָדָם מִן הַנְּטִיעוֹת. אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁמָּצָא, עוֹד יוֹסִיף וְיִטַּע, אֲפִילּוּ יִהְיֶה זָקֵן"?

גרסה מצומצמת של אותה מעשיה מצויה בבבלי תענית, והיא מספרת על חוני המעגל שפגש באותו זקן נוטע. הפעם מקפיד המדרש להישאר עם המסר של 'אני נוטע עבור הדורות הבאים', ואינו מערב בחגיגה שכנים חמדניים וסנקציות על טמטום:

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק (חוֹנִי) הָיָה מִצְטַעֵר עַל (הֲבָנַת) מִקְרָא זֶה 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים' (תְּהִלִּים קכ"ו א). אָמַר: הַאִם יִתָּכֵן שֶׁיִּישַׁן אָדָם שִׁבְעִים שָׁנָה בִּרְצִיפוֹת בַּחֲלוֹם?! יוֹם אֶחָד הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. רָאָה אֶת אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיָה נוֹטֵעַ חָרוּב. אָמַר לוֹ: חָרוּב זֶה, עַד כַּמָּה שָׁנִים צָרִיךְ לְהַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיִּטְעַן פֵּרוֹת? אָמַר לוֹ: עַד שִׁבְעִים שָׁנָה לֹא יִטְעַן בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה. אָמַר לוֹ חוֹנִי לָאִישׁ: הַאִם פָּשׁוּט לְךָ שֶׁתִּחְיֶה עוֹד שִׁבְעִים שָׁנָה? אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם נָטוּעַ בֶּחָרוּבִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁתְלוּ עֲבוּרִי אֲבוֹתַי - כָּךְ אֲנִי שׁוֹתֵל לְבָנַי. יָשַׁב חוֹנִי וְכָרַךְ אֶת פִּתּוֹ וַאֲכָלָהּ. בָּאָה לוֹ שֵׁנָה וְנִרְדַּם. הִקִּיף אוֹתוֹ שֵׁן סֶלַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, וְנָם שִׁבְעִים שָׁנָה. כַּאֲשֶׁר הִתְעוֹרֵר, רָאָה אִישׁ שֶׁמְּלַקֵּט פֵּרוֹת מֵאוֹתוֹ הָעֵץ. אָמַר לוֹ: הַאִם אַתָּה זֶה שֶׁשָּׁתַל אֶת הָעֵץ? אָמַר לוֹ: אֲנִי בֶּן בְּנוֹ. אָמַר חוֹנִי: מַשְׁמַע מִכָּךְ שֶׁיָּשַׁנְתִּי שִׁבְעִים שָׁנָה.

בבלי תענית