בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הקב"ה אֶת הָאָדָם, בְּרָאוֹ אַנְדְּרוֹגִינוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר "זָכָר וּנְקֵבָה". רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: דּוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ, נְסָרוֹ, וַעֲשָׂאוֹ גַּבִּים מִכָּאן וְגַבִּים מִכָּאן, שֶׁנֶּאֱמַר "אָחוֹר וְקֶדֶם צַרְתַּנִי"...
"אָחוֹר וְקֶדֶם צַרְתַּנִי", מִתְּחִלָּה נִבְרָא מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ, וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, נִזְדַּעְזְעוּ וְנִתְיָרְאוּ מִלְּפָנָיו. מֶה עָשׂוּ? עָלוּ כֻּלָּן לִפְנֵי הקב"ה לְמַעְלָה, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת יֵשׁ בָּעוֹלָם? הִנִּיחַ הקב"ה יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וּמִעֲטוֹ, וְהֶעֱמִידוֹ עַל אֶלֶף אַמָּה.
ילקוט שמעוני
אחת הטכניקות להפיכת דמות ספרותית למיתולוגית היא הקניית תכונות אל (על) אנושיות לה. שני חלקי המדרש עושים זאת.
המחשבה, שאדם הראשון היה יצור אנדרוגיני, מבוססת מחד על הפסוק "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", ואולי גם על "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", ומאידך על ההנחה, כי עוד לפני שנבראה חוה, יכול היה האדם להתרבות, כמו כל היצורים החיים שנבראו, ובורכו ב'פרו ורבו'. והאמת המדעית היא, שישנם בקרב בעלי החיים יצורים אנדרוגיניים, היכולים להתרבות. ואם כן, כיצד זה הפכנו בסופו של דבר לזכרים נפרדים ולנקבות נפרדות? חז"ל מתארים את המצב ההתחלתי שלנו כגוף אחד, שיש לו צד זכרי וצד נקבי, והם מחוברים גב אל גב. בשלב השני ניסר אלוהים את האדם, והפרידו לזכר ולנקבה.
גרסה אחרת, גם היא פנטסטית, מפרשת את "אָחוֹר וְקֶדֶם צַרְתַּנִי" בדרך אחרת. אדם הראשון, גובהו היה 'מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ'. המלאכים נבהלו מהגוליבר הזה, ובאו אל האלוהים בטענה, שכעת יש שתי רשויות אלוהיות בשמים – נושא חביב על חז"ל במיוחד. נו, טוב – אמר הבורא, הניח כף ידו על ראשו של הז'לוב, והנמיכו עד לגובה גמדי של אלף אמה...
את חלקו הראשון של המדרש ניתן לפרש כרמז לכך, שגברים ונשים נבראו ביחד, והיו מלכתחילה שווי-ערך, וזאת בניגוד לסיפור בריאת חוה, המצוץ מן הצלע. מהמבנה המוזר של 'גב אל גב' יכולים אנו להפיק עוד תובנה בדבר קשיי התקשורת בין שני המינים. זה, כמובן, מדרש על מדרש.
מחלקו השני של המדרש יכולים אנו להסיק, כי בתחילת הבריאה היה לנו פוטנציאל אדיר, ממש אלוהי, וכי רק קנאת המלאכים הנמיכה את קומתנו, ועשתה אותנו למה שאנחנו כיום.