מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַסְמָא שֶׁהָלְכוּ לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּפְקִיעִין. אָמַר לָהֶם: מַה חִדּוּשׁ הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ, וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין. אָמַר לָהֶם: אַף עַל פִּי כֵן, אִי־אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ. שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? שַׁבָּת שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה. וּבַמָּה הָיְתָה הַגָּדָה הַיּוֹם? אָמְרוּ לוֹ: בְּפָרָשַׁת הַקְהֵל. וּמַה דָּרַשׁ בָּהּ? "הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" (דברים לא). אִם אֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמֹד, וְנָשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמֹעַ, טַף לָמָּה בָּאִין? כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיֶדְכֶם, וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִי? וְעוֹד דָּרַשׁ: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם" (דברים כו), וּכְתִיב: "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" (שם). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם. אַתֶּם עֲשִׂיתוּנִי חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו), וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם חֲטִיבָה אַחַת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: "וּמִי כְּעַמְךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (ד"ה א יז). וְאַף הוּא פָּתַח וְדָרַשׁ: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת יב), לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדָרְבוֹנוֹת? לוֹמַר לְךָ? מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֵיהּ, לְהוֹצִיא חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, מְכַוְּנִים לֵב לוֹמְדֵיהֶם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים. אִי מַה דָּרְבָן זֶה מִטַּלְטֵל, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה מִטַּלְטְלִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וּכְמַשְׂמְרוֹת'. אִי מַה מַּסְמֵר זֶה חָסֵר וְלֹא יָתֵר, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חֲסֵרִים וְלֹא יְתֵרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: נְטוּעִים. מַה נְּטִיעָה זוֹ פָּרָה וְרָבָה, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה פָּרִים וְרָבִים. 'בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסֻפּוֹת אֲסֻפּוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הַלָּלוּ מְטַמְּאִים, וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִים. הַלָּלוּ אוֹסְרִין, וְהַלָּלוּ מַתִּירִין. הַלָּלוּ פּוֹסְלִין, וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: הֵיאַךְ אֲנִי לָמֵד תּוֹרָה מֵעַתָּה (הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין, והללו מכשירין)? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כֻּלָּם נִתְּנוּ מֵרוֹעֶה אֶחָד", כולן אֵל אֶחָד נְתָנָן, וּפַרְנָס אֶחָד אֲמָרָן מִפִּי אָדוֹן כָּל הַמַעֲשִׂים בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר" (שמות כ). אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת, וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הַמְטַהֲרִין וְדִבְרֵי הַמְטַמְּאִין, דִּבְרֵי הָאוֹסְרִין וְדִבְרֵי הַמַּתִּירִין, דִּבְרֵי הַפּוֹסְלִין וְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁירִין, וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לָהֶם: אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ, שֶׁאֵין דּוֹרוֹ יָתוֹם.
(בבלי חגיגה)
רבי יהושע בן חנניה הלוי היה תנא בדור השני, ראש ישיבה בפקיעין שבגליל, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ורבו של רבי עקיבא, ושימש כאב בית דין. הוא התפרנס מייצור וממכירת פחמים.
שני התלמידים ההולכים לפקיעין להקביל את פניו שם הגיעו כנראה מבית המדרש ביבנה, בית המדרש היותר חשוב של אותה תקופה שלאחר החורבן. גם ר' יהושע הכיר את בית המדרש החשוב הזה, ומדרשים אחרים מספרים על עימותים לימודיים בינו לבין גדולי בית המדרש הזה, וביניהם ר' אליעזר בן הורקנוס.
במפגש ר' יהושע עם תלמידיו הוא מגלה עניין במה שלמדו בבית המדרש ביבנה, ושואל אם שמעו איזה חידוש שם. תשובתם יפה: 'רַבִּי, תַּלְמִידֶיךָ אָנוּ, וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִין'. למרות חשיבותו של המרכז ביבנה, מכירים תלמידים אלה בר' יהושע כרבם; אך ר' יהושע אינו מוותר. הוא מכיר בחשיבות הנלמד שם, ביבנה, ולכן הוא עונה לתלמידיו: "אַף עַל פִּי כֵן, אִי־אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּלֹא חִדּוּשׁ". ברור שדברים חדשים נוצרים שם, בהשפעת החכמים הגדולים של יבנה. שאלתו הנוספת מעידה על המועד המדויק של האירוע המסופר: "שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה?".
ר' יהושע מכיר היטב את סיפור הדחת רבן גמליאל מראשות בית המדרש ביבנה, את מינוי אלעזר בן עזריה במקומו, את החזרתו של רבן גמליאל לתפקידו מאוחר יותר, תוך קביעת סידור של שבת אחת של אלעזר בן עזריה ושלוש (או שתי) שבתות של רבן גמליאל. ר' יהושע מכיר את הסיפור היטב, כי הדחתו של רבן גמליאל התרחשה כתגובה על הביוש שגרם לו, לר' יהושע, שלא בצדק. סיפור זה לא יידון כאן, ומגיע לו פרק לימוד משל עצמו.
מסתבר שהיתה זאת שבת של אלעזר בן עזריה, אותו חכם צעיר שהושווה על ידי מורו ר' יוחנן בן זכאי, למעין המתגבר, כלומר לאיש מבריק ויצירתי, המחדש בלימוד התורה חידושים של טעם וחשיבות. המשכו של המדרש מספר את שלל החידושים המבריקים שחידש אלעזר בן עזריה באותה שבת. נעסוק בחלק מהם:
על הפסוק מפרשת 'הקהל' (דברים לא) "הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף" אומר ר' אלעזר, שיש להסביר מדוע הוקהל גם הטף, זה שעדיין אינו בשל ללמוד תורה. ומסביר ר' אלעזר: "טַף לָמָּה בָּאִין? כְּדֵי לִתֵּן שָׂכָר לִמְבִיאֵיהֶם". על חידוש זה אָמַר ר' יהושע לתלמידיו: "מַרְגָּלִית טוֹבָה הָיְתָה בְּיֶדְכֶם, וּבִקַּשְׁתֶּם לְאַבְּדָהּ מִמֶּנִי?" ר' יהושע, זה שהלך לגליל לפעול בדרך עצמאית, עדיין מוקיר את חכמתם של אנשי יבנה, וחשוב לו לשמוע מה הם מחדשים בתורה. לפנינו כאן דוגמה נהדרת של 'תורה שבעל-פה', תורה שעדיין לא הועלתה על הכתב, והיא מועברת ממקום למקום על ידי תלמידי חכמים, שחלק מהמיומנויות שהם רוכשים בבתי המדרש היא המיומנות של זכירה בעל-פה והעברתה בצורה מדויקת לאחרים.
המשך דרשתו של ר' אלעזר עוסק בפסוקים הבאים מתוך הפרשה:
אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ, וְלִשְׁמֹר כָּל־מִצְוֹתָיו.
המילים 'האמרת' ו'האמירך' אינן מסבירות את עצמן בקלות. פרשנים מאוחרים יותר מרש"י ועד אבן עזרא נתנו פירושים שונים למילים אלה. ר' אלעזר, ככל הנראה, מקשר מילים אלה עם המילה 'אמיר', צמרת העץ הגבוה, זו שהיא אחת ויחידה, ומוצא בפסוק זה את בחירת העם באלוהיו כאל יחיד ואת בחירת האל בעמו כעם יחיד, והוא מצמיד לפסוק זה פסוקים יפים ממקומות אחרים בתנ"ך.
תוך שהוא מלהטט בציטוטים מפסוקי מקרא שונים מגיע ר' אלעזר לפסוק בקהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד", ומה שהוא אומר על 'בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת' הוא בהחלט חידוש:
'בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסֻפּוֹת אֲסֻפּוֹת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הַלָּלוּ מְטַמְּאִים, וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִים. הַלָּלוּ אוֹסְרִין, וְהַלָּלוּ מַתִּירִין. הַלָּלוּ פּוֹסְלִין, וְהַלָּלוּ מַכְשִׁירִין.
והוא, ר' אלעזר, שואל: איך מסתדרים עם הבלגן הזה, שלגבי אותו ענין יש הפוסלים ויש המטהרים וכו'? והוא עונה: "אַף אַתָּה עֲשֵׂה אָזְנְךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת, וּקְנֵה לְךָ לֵב מֵבִין לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הַמְטַהֲרִין וְדִבְרֵי הַמְטַמְּאִין, דִּבְרֵי הָאוֹסְרִין וְדִבְרֵי הַמַּתִּירִין, דִּבְרֵי הַפּוֹסְלִין וְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁירִין". כלומר – יש לך, כתלמיד חכם, אחריות להקשיב לדברים ולדברים הסותרים אותם, לְפַתֵּחַ לב מבין, ולבחור את דרכך.
בדברים אלה קובע ר' אלעזר, כי אין כל פסול בוויכוחים המשנאיים, וכי בסופו של דבר תכריע התבונה, זו שכל תלמיד חכם חייב לפתח באופן עצמאי. קביעה זו באה לידי ביטוי בדרכם של התנאים והאמוראים, והתחזקה עוד יותר כאשר נערכו ונחתמו המשנה והתלמוד, כשהם מכילים את הוויכוחים ואת אי ההסכמות, ומציגים אותם זה לצד זה, בדרך כלל, בלי לקבוע 'הלכה כמי...'.
ר' יהושע מבין, שהעיסוק של ר' אלעזר בן עזריה בפרשת 'הקהל' היה פורה ביותר, והניב רעיונות חדשים וחשובים, והוא מסכם זאת בדבריו לשני תלמידיו: "אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ, שֶׁאֵין דּוֹרוֹ יָתוֹם".