" דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךְ" (אבות ב, א) – פֵּרוּשׁ, דַּע שֶׁכָּל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה, הַכֹּל הוּא מִמְּךְ.
צוואת הריב"ש
ההבחנה בין 'מה למעלה' לבין 'מה למטה' מציבה, לפעמים, חומה בין העולם האנושי לבין כל מה ששם למעלה, בשמיים. חומה זו היא המבחינה בין הנצחי לחולף, בין חכמת היקום להבנה המוגבלת של האדם, או בין המובן פחות למובן יותר. היא המבוססת על המרחק הבלתי ניתן לגישור בינינו לאלוהות, אך היא גם המעוררת את התחושה הזאת של קטנותנו מול האל.
האדם החילוני מאמין שאת דמות האלוהים יצרנו אנו, לצרכינו שלנו. על כן היא מבטאת גם את פחדינו ואת הביקורת העצמית שלנו, כמו גם את השאיפה למשהו חזק ובטוח יותר, משהו המאחד בתוכו את האמת ואת הצדק, את הקדושה ואת הנצח. על כן לא מפתיע, שתרבויות שונות יצרו בתקופות שונות דמויות שונות של אלוהות.
והנה הפתעה: הבעש"ט אומר, במאמר קצר (לכאורה) אותו הדבר – כל מה שלמעלה, כלומר האלוהות, הכל הוא ממך, כלומר אתה יצרת אותו.
האם לכך התכוון הבעש"ט? קרוב לוודאי שלא. מהו 'כָּל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה' עבורו? אולי הוא התכוון לכל מה שאנו חושבים למעולה, כמו הערכים שאנו מכבדים ושואפים לנהוג על פיהם. אלה אינם ערכים מוחלטים. אותם אנו יוצרים ומעלים אותם לדרגת מופתים נערצים. כל אלה – יציר רוחנו הם.
ואם כבר במדרש עסקינן, אנסה להציע עוד פירוש לפירושו של הבעש"ט:
כשחייו של אדם עלי אדמות מסתיימים, גופו כלה ושב אל העפר, אך זיכרון מעשיו, יצירתו הרוחנית, האמנותית והרעיונית מצטרף אל אוצר התרבות הענק שהורישו לנו הדורות שקדמו לנו. וכמו שהנשמה במסורת העתיקה עולה למעלה, וחייה נמשכים, כך גם תרומתנו האישית לתרבות האנושית עולה למעלה, ואולי היא מתמזגת לה עם 'ענן' וירטואלי אדיר ממדים, שכולו מִמְּךָ, מִמֶּנִּי ומכל מי שקדמו לנו על הכוכב הזה.