הוֹרְדּוֹס עֶבֶד שֶׁל בֵּית חַשְׁמוֹנַאי הָיָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינֹקֶת שֶׁל בֵּית חַשְׁמוֹנַאי. יוֹם אֶחָד שָׁמַע הוֹרְדּוֹס בַּת קוֹל שֶׁאוֹמֶרֶת: כָּל עֶבֶד שֶׁמּוֹרֵד עַכְשָׁו, יַצְלִיחַ. עָמַד וְהָרַג אֶת כָּל אֲדוֹנָיו, וְהִשְׁאִיר אוֹתָהּ יַלְדָּה. כַּאֲשֶׁר רָאֲתָה אוֹתָהּ יַלְדָּה, שֶׁהוּא רוֹצֶה לָשֵׂאת אוֹתָהּ לְאִשָּׁה, עָלְתָה לַגָּג, הֵרִימָה קוֹלָהּ וְאָמְרָה: מִי שֶׁיָּבוֹא וְיֹאמַר 'מִבֵּית חַשְׁמוֹנַאי בָּא אָנִי' —עֶבֶד הוּא, שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה מֵהֶם אֶלָּא אוֹתָהּ יָלְדָה, וְהִיא נָפְלָה מֵהַגַּג לָאָרֶץ וּמֵתָה.
וּמְסֻפָּר כִּי הוֹרְדּוֹס טְמָנָהּ שֶׁבַע שָׁנִים בִּדְבַשׁ לְשַׁמֵּר אֶת גּוּפָהּ שֶׁלֹּא יֵרָקֵב. יֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: בָּא עָלֶיהָ לְאַחַר מוֹתָהּ, וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: לֹא בָּא עָלֶיהָ. לְאֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שֶׁבָּא עָלֶיהָ, זֶה שֶׁטְּמָנָהּ וְשִׁמֵּר אֶת גּוּפָתָהּ — הָיָה זֶה עַל מְנָת לְסַפֵּק אֶת יִצְרוֹ, וְלָכֵן רָצָה שֶׁגּוּפָתָהּ תִּשָּׁאֵר קַיֶּמֶת. וּלְאֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ, זֶה שֶׁטְּמָנָהּ — כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ: בַּת מֶלֶךְ נָשָׂא.
אָמַר הוֹרְדּוֹס בְּלִבּוֹ: מִי הוּא זֶה שֶׁדּוֹרֵשׁ אֶת הַכְּתוּבִים "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דְּבָרִים יז, טו)? וּמְפָרֵשׁ שֶׁצָּרִיךְ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת גַּם בֶּן מִשְׁפָּחָה יְהוּדִית, וְלֹא עֶבֶד מְשֻׁחְרָר אוֹ גֵּר —חֲכָמִים הֵם הָעוֹמְדִים עַל כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה הַמֶּלֶךְ מִמִּשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל. עָמַד וְהָרַג אֶת כָּל הַחֲכָמִים, וְהִנִּיחַ בַּחַיִּים רַק אֶת בָּבָא בֶּן בֻּטָּא, כְּדֵי לִטֹּל עֵצָה מִמֶּנּוּ.
הִקִּיף הוֹרְדּוֹס אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל בָּבָא בֶּן בֻּטָּא בַּעֲטָרָה שֶׁל קִפּוֹד, וְנִקֵּר אֶת עֵינָיו עַל יְדֵי כָּךְ. יוֹם אֶחָד בָּא הוֹרְדּוֹס וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּלִי לְהוֹדִיעוֹ מִי הוּא, לְפִי שֶׁרָצָה לִבְדֹּק אוֹתוֹ. אָמַר הוֹרְדּוֹס: יִרְאֶה אֲדֹנָי אֶת הָעֶבֶד הָרָע הַזֶּה הוֹרְדּוֹס, מָה הוּא עוֹשֶׂה! אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ? אָמַר לוֹ: יְקַלְּלֶנּוּ אֲדֹנָי! אָמַר לוֹ: נֶאֱמַר: "גַּם בְּמַדָּעֲךָ (בַּסֵּתֶר) מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל" (קֹהֶלֶת י, כ). אָמַר לוֹ: זֶה לֹא מֶלֶךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי לֹא כַּדִּין הוּא מוֹלֵךְ! אָמַר לוֹ בָּבָא בֶּן בֻּטָּא: וְלוּ יִהְיֶה עָשִׁיר בִּלְבַד, וַהֲרֵי נֶאֱמַר בְּהֶמְשֵׁךְ אוֹתוֹ פָּסוּק: "וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר" (קֹהֶלֶת י, כ), וְאַף לֹא יְהֵא אֶלָּא נָשִׂיא, אֵינִי מְקַלְּלוֹ, וּכְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שְׁמוֹת כב, כז).
אָמַר לוֹ הוֹרְדּוֹס: דָּבָר זֶה נֶאֱמַר בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ, שֶׁמִּתְנַהֵג כְּאָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל, וְזֶה, הוֹרְדּוֹס, לֹא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ! אָמַר לוֹ בָּבָא בֶּן בֻּטָּא: מִכָּל מָקוֹם מְפַחֵד אֲנִי מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ הוֹרְדּוֹס: אֵין אָדָם שֶׁיֵּלֵךְ וְיֹאמַר לוֹ, שֶׁאֲנִי וְאַתָּה בִּלְבַד יוֹשְׁבִים כָּאן. אָמַר לוֹ: נֶאֱמַר "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" (קֹהֶלֶת י, כ).
אָמַר לוֹ הוֹרְדּוֹס: אֲנִי הוּא הוֹרְדּוֹס! לוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁזְּהִירִים חֲכָמִים כָּל כָּךְ, לֹא הָיִיתִי הוֹרֵג אוֹתָם! עַכְשָׁו מָה יָכוֹל אֲנִי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת מָה שֶׁחָטָאתִי? אָמַר לוֹ בָּבָא בֶּן בֻּטָּא: הוּא מִי שֶׁכִּבָּה אוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם עַל יְדֵי הֲרִיגַת חַכְמֵי הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (מִשֶּׁלִּי ו, כג). יֵלֵךְ וְיַעֲסֹק בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (יְשַׁעְיָהוּ ב, ב), שֶׁפֵּרֵשׁ "נָהֲרוּ" מִלְּשׁוֹן נְהוֹרַהּ, אוֹר...
אָמַר לוֹ הוֹרְדּוֹס: מִתְיָרֵא אֲנִי מִן הַמַּלְכוּת שֶׁל רוֹמָא, שֶׁלֹּא יַרְשׁוּ לִי לַעֲשׂוֹת כֵּן. אָמַר לוֹ בָּבָא בֶּן בֻּטָּא: שְׁלַח שָׁלִיחַ, וְשֶׁיֵּלֵךְ שָׁנָה לְשָׁם, יִתְעַכֵּב שָׁנָה שָׁם, וְיַחֲזֹר שָׁנָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תִּסְתֹּר אוֹתוֹ וְתִבְנֶה אוֹתוֹ. עָשָׂה כָּךְ. שָׁלְחוּ לוֹ מֵרוֹמָא בִּתְשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתוֹ: אִם לֹא סָתַרְתָּ, אַל תִּסְתּוֹר, וְאִם סָתַרְתָּ, אַל תִּבְנֶה, וְאִם סָתַרְתָּ וּבָנִיתָ, עוֹשֵׂי רַע, אַחֲרֵי שֶׁעוֹשִׂים הֵם מִתְיַעֲצִים, גַּם אִם נִשְׁקְךָ עָלֶיךָ - סִפְרְךָ, מְגִלַּת הַיֻּחֲסִין שֶׁלְּךָ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁאַתָּה עֶבֶד, נִמְצָא כָּאן, לֹא מֶלֶךְ וְלֹא בֶּן מֶלֶךְ, הוֹרְדּוֹס הָעֶבֶד בֶּן חוֹרִין נַעֲשָׂה מֵעַצְמוֹ.
בבלי בבא בתרא
עליית הורדוס לשלטון כמלך וסאל בחסות הרומאים אירעה בשנת 40 לפנה"ס. לאחר עלייתו למלוכה נשא הורדוס לאשה את מרים מבית חשמונאי. אלה היו נישואים פוליטיים, שנועדו לחזק את מעמדו של הורדוס בציבור היהודי, אבל הורדוס עצמו אהב את מרים למרות שהיא רחשה לו טינה עזה.
זה הרקע ההיסטורי, עד כמה שידוע לנו, בעיקר מכתבי יוסף בן מתתיהו, של המדרש הזה. הסיפור על אותה ילדה מבית חשמונאי, בה חשק הורדוס, הוא, ככל הנראה, בהשראת הנישואין של הורדוס עם מרים החשמונאית. גם גורלה של מרים, שהוצאה להורג על ידי הורדוס, כמו שאר בני משפחתה, הוטמע במדרש הזה, שבו קופצת הנערה החשמונאית אל מותה מגג הארמון.
הצורך העז של הורדוס להתקבל כמלך לגיטימי על אף שמוצאו לא היה ממשפחת חשמונאי, גם הוא בא לידי ביטוי בסיפורנו. גם המתח שבינו לבין השלטון הרומי שמעליו עולה בין השורות.
הורדוס ממנה לעצמו יועץ מקרב חכמי הפרושים, את בבא בן בוטא, אחרי שהרג רבים מחבריו. על פי הסיפור, ניקר הורדוס את עיניו של החכם כדי לחזק את שליטתו בו, וכדי לאפשר לו, להורדוס, לבחון את נאמנותו של בבא בן בוטא. החכם אינו נופל בפח שמנסה הורדוס לטמון לו, הוא אינו מתפתה למתוח ביקורת על המלך בפניו, ומצהיר כי הוא פוחד מהמלך מאד. אזי מגלה הורדוס ליועץ מי הוא, מכה על חטא רציחת חכמי הפרושים, ופונה אליו בבקשה ישירה לעצה בעניין יחסיו עם העם היהודי ועם המלכות הרומית. בבא בן בוטא יועץ להורדוס לשפץ את המקדש. הוא גם מצביע בפני הורדוס על הדרך המחוכמת בה ישיג את מבוקשו בלי לעורר את חמת הרומאים. הורדוס ישלח משלחת לרומא עם בקשה לאישורם של השליטים לבנות את המקדש, אך המשלחת תתמהמה מאד, ובינתיים ישלים הורדוס את המבצע בלי לחכות לאישור מלמעלה. כך יוצא לפועל מיזם הבנייה הגדול ביותר של הורדוס – חידוש והרחבה של בית המקדש השני.
תשובתם של הרומאים מעידה על הבנתם מי האיש המולך בשמם על יהודה. הם מודעים לאפשרות שהורדוס כבר התחיל במצווה, ומזהירים אותו שלא לבצע דבר בלי אישור מוקדם שלהם. הם מזכירים לו שספר היוחסין שלו מצוי בידיהם, כלומר – הם יודעים היטב שהוא לא מלך לגיטימי בעיני העם עליו הוא מולך.
ואם תהיתם מי מעוניין להשתמש בעטרה דוקרנית של קיפוד, יש לפניכם תשובה מצמררת.