אָמְרוּ עָלָיו עַל ר' יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית, שֶׁהָיוּ יָדָיו גְּדוֹלוֹת בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁהָיָה חוֹפֵן כְּדֵי שִׁעוּר אַרְבַּעַת קַבִּין בִּמְלֹא חָפְנָיו. וְהָיָה אוֹמֵר: כָּל הַנָּשִׁים זָרְדוּ, כְּלוֹמַר: כָּל הַנָּשִׁים בָּרְרוּ, וְזֶרֶד אִמָּא עָלָה לַגָּג, שֶׁמַּה שֶּׁבָּרְרָה אִמִּי גָּבַר עַל כֻּלָּם. כְּלוֹמַר: עַל עַצְמוֹ, שֶׁגָּדַל כָּל כָּךְ בַּקּוֹמָה וּבְאֵיבָרִים... אָמַר רַבָּה בַּר יוֹנָתָן, אָמַר ר' יְחִיאֵל: סֹלֶת יָפֶה וּבָרִיא לַחוֹלֶה, וְכֵיוָן שֶׁאָכְלָה אִמּוֹ בַּהֲרוֹתָהּ לוֹ סֹלֶת מְבֹרֶרֶת הֵיטֵב, מִכֹּחַ זֶה גָּדַל בְּנָהּ בְּיוֹתֵר.
אָמְרוּ עָלָיו, עַל ר' יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית: פַּעַם אַחַת סִפֵּר דְּבָרִים עִם עַרְבִי אֶחָד בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בַּשּׁוּק, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא, טִפַּת רוֹק, מִפִּיו שֶׁל הָעַרְבִי עַל בְּגָדָיו שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִטְמָא, וְלֹא יָכוֹל הָיָה לְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה, וְנִכְנַס יִשְׁבָּב אָחִיו, וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו בִּכְהֻנָּה בְּאוֹתוֹ יוֹם. וְכָךְ רָאֲתָה אִמָּם שְׁנֵי בָּנֶיהָ מְשַׁמְּשִׁים כְּכֹהֲנִים גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד.
שׁוּב אָמְרוּ עָלָיו עַל ר' יִשְׁמָעֵאל בֶּן קִמְחִית: פַּעַם אַחַת יָצָא וְסִפֵּר עִם אָדוֹן אֶחָד בַּשּׁוּק, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיו שֶׁל אוֹתוֹ אָדוֹן עַל בְּגָדָיו שֶׁל ר' יִשְׁמָעֵאל, וְנִכְנַס יוֹסֵף אָחִיו, וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, וְרָאֲתָה אִמָּם שׁוּב שְׁנֵי בָּנֶיהָ מְשַׁמְּשִׁים כְּכֹהֲנִים גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד.
שָׁנוּ חֲכָמִים: שִׁבְעָה בָּנִים הָיוּ לָהּ לְקִמְחִית, וְכֻלָּם שִׁמְּשׁוּ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה כִּמְמַלְּאֵי מְקוֹמוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל. אָמְרוּ לָהּ חֲכָמִים: מֶה עָשִׂיתָ מַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁזָּכִית לְכָךְ? אָמְרָה לָהֶם: מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי קַלְעֵי (קְלִיעוֹת) שְׂעָרִי, שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּיוֹתֵר, וּמַקְפִּידָה בְּכִסּוּי הָרֹאשׁ אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ. אָמְרוּ לָה: הַרְבֵּה נָשִׁים עָשׂוּ כֵּן, וְלֹא הוֹעִילוּ עַד כְּדֵי כָּךְ, וּמִשָּׁמַיִם הוּא שֶׁסִּיְּעוּךְ לְכָךְ.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
לתלמוד הירושלמי יש גרסה מעט שונה לאותו המדרש, וכך היא מתחילה:
מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן בֶּן קִמְחִית, שֶׁיָּצָא לְדַבֵּר עִם הַמֶּלֶךְ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְנִתְּזָה צִנּוֹרָה שֶׁל רֹק מִפִּיו עַל בְּגָדָיו, וְטִימָתוֹ (וְטמאה אותוֹ), וְנִכְנַס יְהוּדָה אָחִיו, וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה, וְרָאתָה אִמָּן שְׁנֵי בָּנֶיהָ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים בְּיוֹם אֶחָד.
ירושלמי יומא
המדרשים התלמודיים האלה הועלו על הכתב דורות רבים אחרי זמנו של אותו כוהן גדול, וכך נשתבש אפילו שמו. להרבות בלבול ומבוכה, יש המזהים את ר' ישמעאל בן קמחית עם ר' ישמעאל בן פיאבי השני, כוהן גדול מתקופת המלך אגריפס, המוזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו, ועליו מספר התלמוד:
אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן חַנִּין: אוֹי לִי מִבֵּית בַּיְתוֹס, אוֹי לִי מֵאַלָּתָן; אוֹי לִי מִבֵּית חַנִּין, אוֹי לִי מִלְּחִישָׁתָן; אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקּוּלְמוֹסַן; אוֹי לִי מִבֵּית יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי, אוֹי לִי מֵאֶגְרוֹפָן, שֶׁהֵם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וּבְנֵיהֶן גִּזְבָּרִין, וְחַתְנֵיהֶם אֲמַרְכָּלִין, וְעַבְדֵיהֶן חוֹבְטִין אֶת הָעָם בַּמַּקְלוֹת. (בבלי פסחים)
אם כן, חז"ל שימרו מורשת של ביקורת חריפה כלפי כוהנים גדולים משלהי תקופת בית שני. הם מאשימים את הכוהנים בנהנתנות, בעושק ובכוחנות. רש"י, המכיר גם את הצדדים החיוביים של אותו ר' ישמעאל, מפרש: "ישמעאל בן פיאבי - כָּשֵׁר היה, אבל אנשי ביתו היו בעלי זרוע".
ומדוע נקרא אותו ר' ישמעאל גם בן פיאבי וגם בן קמחית? אולי משום שאביו היה פיאבי (שם שמקורו מצרי) ואמו היתה קמחית, והיא נזכרת גם כמי שעשתה לבנה ר' ישמעאל כתונת מהודרת.
מה מספרים המדרשים על אותו כוהן גדול? שהיה גדול גם בגוף. היום היו אולי מציינים את הצטיינותו בכדורסל כסימן לגובהו. אז, בימי המקדש, היתה למידת כפות ידיו הענקיות חשיבות מיוחדת. כמות הקטורת האדירה שחפנו כפות ידיו ביום הכיפורים היתה מרשימה במיוחד.
על פי יוסף בן מתתיהו היה ר' ישמעאל אחד מעשרה חברים במשלחת פיוס שהגיעה לחצר הקיסר נירון. מכולם בחרה פופיאה, רעייתו של הקיסר, להשאיר אצלה את ר' ישמעאל כבן ערובה, מה שחייב את אגריפס להציב כוהן גדול אחר תחתיו.
בתקופת המרד הגדול הומת ר' ישמעאל בהתזת ראש בקיריני. לא ידוע אם הוצאתו להורג בוצעה בתחילת המרד, כנקמה, או לאחר החורבן, בשעת הרדיפות על יהודי קיריני. רציחתו הייתה, ככל הנראה, יסוד המסורת על מות רבי ישמעאל כהן גדול, אחד מהרוגי מלכות.
הסיפורים אודות אֶחָיו של ר' ישמעאל, ששימשו ככוהנים גדולים 'חליפיים' משום שר' ישמעאל נטמא רגע לפני כניסתו לעבודת הקודש ביום הכיפורים, נועדו לפאר גם את הקפדתו בדיני טומאה וטהרה, וגם את הזכות הגדולה שנפלה בחיק המשפחה הכוהנית, להעמיד כמה כוהנים גדולים בתקופה, שבה כוהנים גדולים החליפו אחד את רעהו בקצב המזכיר את ממשלות ישראל בשנים האחרונות. גם הסיפור אודות הכתונת שיצרה אם הכוהן עבור בנה חוזר בתלמוד בכמה וריאציות.