מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בּוֹ: עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים... אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְלֹא הָיוּ מְצוּיִים בּוֹ חֲטָאִים חֲמוּרִים אֵלּוּ, מִפְּנֵי מָה חָרֵב? מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם. לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת אֵלּוּ: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים...
ר' יוֹחָנָן וְר' אֶלְעָזָר אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: רִאשׁוֹנִים (בְּנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן), שֶׁנִּתְגַּלָּה עֲווֹנָם, שֶׁלֹּא הִסְתִּירוּ חֲטָאֵיהֶם, אַף נִתְגַּלָּה קִצָּם, שֶׁפֵּרֵשׁ לָהֶם הַנָּבִיא, שֶׁבְּעוֹד שִׁבְעִים שָׁנָה יַחְזְרוּ לְאַרְצָם. אַחֲרוֹנִים (בְּנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי), שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲווֹנָם, לְפִי שֶׁחָטְאוּ בַּסֵּתֶר - לֹא נִתְגַּלָּה קִצָּם מָתַי יִגָּאֲלוּ.
אָמַר ר' יוֹחָנָן: טוֹבָה צִפָּרְנָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים מִכְּרֵסָן שֶׁל אַחֲרוֹנִים. אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ: אַדְּרַבָּה, אַחֲרוֹנִים עֲדִיפִים. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שִׁעְבּוּד מַלְכוּיוֹת עֲלֵיהֶם, מִכָּל מָקוֹם עוֹסְקִים הֵם בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בִּירָה תּוֹכִיחַ (הַמִּקְדָּשׁ יוֹכִיחַ), שֶׁחָזְרָה לָרִאשׁוֹנִים, וְנִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשֵּׁנִי לְאַחַר מִצּוּי עָנְשָׁם, וְלֹא חָזְרָה לָאַחֲרוֹנִים. הֲרֵי שֶׁהָרִאשׁוֹנִים חֲשׁוּבִים יוֹתֵר.
רֵישׁ לָקִישׁ הָיָה שׁוֹחֶה בַּיַּרְדֵּן. בָּא רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, וְנָתַן לוֹ יָד לְסַיֵּעַ לוֹ לָצֵאת. אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ: אֱלוֹקִים! שׂוֹנֵא אֲנִי אֶתְכֶם, אֶת הַבַּבְלִיִּים, וּמַה טַּעַם? שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: "אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז" (שִׁיר הַשִּׁירִים ח, ט). אִם עֲשִׂיתֶם עַצְמְכֶם כְּחוֹמָה, כְּגוּשׁ חָזָק אֶחָד, וַעֲלִיתֶם כֻּלְּכֶם בִּימֵי עֶזְרָא - נִמְשַׁלְתֶּם כְּכֶסֶף, שֶׁאֵין רָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ, וְהָרֵיכֶם רְאוּיִים לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בְּאֹפֶן מָלֵא. עַכְשָׁו, שֶׁעֲלִיתֶם כִּדְלָתוֹת, מְעַט וְלֹא כֻּלְּכֶם - נִמְשַׁלְתֶּם כְּאֶרֶז, שֶׁהָרָקָב שׁוֹלֵט בּוֹ, וְאֵינְכֶם רְאוּיִים אֶלָּא לְהַשְׁרָאָה חֶלְקִית.
וְשׁוֹאֲלִים: מַהוּ רָקָב זֶה, הַשּׁוֹלֵט בָּאֶרֶז? אָמַר עֻלָּא: סַסְמָגוֹר, שֶׁהִיא מִין תּוֹלַעַת הַפּוֹגַעַת בַּעֲצֵי הָאֹרֶז. וְשׁוֹאֲלִים: מַהוּ עִנְיָנוֹ שֶׁל סַסְמָגוֹר לְעִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה בִּימֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי? אָמַר ר' אַבָּא: כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נוֹתַר מֵעֵץ הָאֶרֶז לְאַחַר פְּגִיעַת תּוֹלַעַת זוֹ אֶלָּא מִקְצָתוֹ, כָּךְ לֹא נוֹתְרָה בִּימֵי בַּיִת שֵׁנִי מֵהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה אֶלָּא בַּת-קוֹל בִּלְבַד. כְּפִי שֶׁשָּׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים, חַגַּי, זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל גִּלּוּי הַנְּבוּאָה מִיִּשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל, שֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים כְּהֵדָהּ שֶׁל נְבוּאָה.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
בשורש הוויכוח מי חשובים יותר (או מי צדיקים יותר) – ראשונים (בני תקופת בית ראשון) או אחרונים (בית שני ואילך) מצוי הניגוד שבין הערצת אבותינו לבין הגאווה על מי שאנו, חכמי דורנו. תרבות חז"ל, המבוססת על לימוד תורה בניגוד לעבודת הקרבנות, החלה לצמוח ולהתגבש עוד בימי הבית השני, כך ש'אחרונים' אינם רק אני תקופת בית שני, אלא גם יורשיהם – חז"ל.
מסיבה זו יש להם בעיה, לחז"ל, עם חורבן הבית השני. יכולים היו חז"ל להתמקד בשחיתות שפשתה במעמד הכהונה של הבית השני, שהביאה לאבדן הדרך המוסרית שניסתה התורה להתוות. המדרש שלנו מתמקד בחטא אחר, אותו הם רואים שקול ואף גדול משלושת החטאים הנוראים של שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות, המיוחסים לתקופת המקרא, ושבעוונם חרב הבית הראשון. הם מדברים על שנאת חינם כסיבה העיקרית להתמוטטות החברה ולחורבן המקדש השני. מדובר במלחמות הפנימיות הרצחניות שהתחוללו בקרב החברה היהודית בארץ ישראל בשנים שלפני החורבן מידי הרומאים.
ומתוך ביקורת חריפה זו על דור חורבן הבית מפתחים חז"ל נוסטלגיה כלשהי כלפי החברה העברית של ימי בית ראשון. אחת ההוכחות לזכותם של 'ראשונים' היא העובדה שהאל סלח להם, ואף הודיע להם על שיבת ציון העתידה לבוא, מה שלא קרה מאז חורבן בית שני ועד ימי חז"ל.
ריש לקיש, מגדולי האמוראים של ארץ ישראל, מתלבט בעניין זה. הוא מתווכח על כך עם גיסו, ר' יוחנן (השניים אהבו להשחיז חרבות ולהתנצח ביניהם עד לסופם הטראגי). ר' יוחנן טוען כי 'טוֹבָה צִפָּרְנָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים מִכְּרֵסָן שֶׁל אַחֲרוֹנִים', ואינו מנמק. עונה לו ריש לקיש, שלמרות כל חטאיהם של 'אחרונים' – הם לומדים תורה, וצוברים נקודות זכות אצל הקב"ה. אבל כאשר מגיע לביקור אחד מאמוראי בבל, הלא הוא רבה בר בר חנה, מתהפך ריש לקיש ונוזף באורח. טענתו – לו הייתם עולים לארץ ישראל כאיש אחד, ונוטשים את נוחות החיים הבבלית, היה ה' מביא לכולנו את בית המקדש השלישי. האם יש קשר בין נזיפתו זו של ריש לקיש לבין השאלה מי צדיק ממי, ראשונים או אחרונים? בהחלט! לאחרונים יש זכויות רבות בשל תרבות הלימוד הנהוגה גם בקרב יהודי ארץ ישראל וגם בקרב יהודי בבל, אבל הוויתור של הבבלים על החזרה לארץ פוגם בזכויות אלה, ומשום כך עדיפים ראשונים על אחרונים.
חכם ארץ ישראלי אחר, בו דורו של ריש לקיש, ועולא שמו, מפתח את הנושא. עולא היה תלמידם של רבי אלעזר ורבי יוחנן. הוא נהג לרדת לעיתים דחופות לבבל ושימש כמתווך בין הישיבות בארץ ישראל לישיבות בבבל, ומסר הלכות ומנהגים מאמוראי הארץ לאמוראי בבל. בכך נמנה עולא על הנְחוּתִי, קבוצה של אמוראים שירדו ועלו חליפות בין מרכזי התורה שבשתי הארצות. אם כן, לעניין ההשוואה בין יהודי א"י ובבל הוא היה מקור מוסמך ומוערך. הוא מדבר על השראת השכינה, שהלכה ונחלשה בשל ישיבתם של היהודים בגלות מרצונם. הוא מסמן את חגי, זכריה ומלאכי כנביאים האחרונים שזכו לקבל ישירות את דבר ה'. אחריהם לא נותרה אלא בת-קול, שריד אקוסטי מהחוויה החזותית של הנביאים הקלאסיים. בת הקול מוסרת בדרך עמומה משהו את דבר ה', אך היא אינה מאפשרת כל דיאלוג בין האדם לאל.