מִי שֶׁיֵּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה בְּיָדוֹ, לֹא יַרְאֶה כַּעֲסוֹ בַּסֵּפֶר לְהַכּוֹת עַל הַסֵּפֶר אוֹ לְהַכּוֹת אֲחֵרִים בַּסֵּפֶר. הָרַב שֶׁכּוֹעֵס עַל תַּלְמִידוֹ, לֹא יַכֶּנּוּ בְּסֵפֶר, וְהַתַּלְמִיד לֹא יָגֵן בְּסֵפֶר מִלְּקַבֵּל הַהַכָּאוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בַּהַכָּאוֹת סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.
ספר חסידים
היום, כאשר ספרים מודפסים במאות אלפי עותקים, נמכרים בזול, ומושלכים לאשפה כאשר אין חפץ בהם, קצת קשה להעלות בדמיון את ימי העבר, בהם היו הספרים יקרי ערך. לבטח לא הדפיסו אז ספרים (גוטנברג עדיין לא היה בתכניות), וספרים נועדו כמעט אך ורק למטרות קודש.
ספר חסידים קצת מגזים, כשהוא מעלה בדעתו מצבים בהם אדם מבטא את כעסו באמצעות הכאה עם ספר. הכאה – זה לגיטימי, אבל חס וחלילה לא בספר!
אז אם חטפת ג'ננה, ויש ספר לידך, אל תכה בספר, גם אם הצליל ממש מרשים, ובוודאי אל תרים את הספר להכות בו את נשוא זעמך! ניתן להוריד כאפה או צ'פחה טובה גם בלי ספר...
ואם לרגע חשבתם שבתלמוד התורה זה מותר, אם אתה רב ויש לך תלמידים עם בעיות קשב וריכוז רציניות, הרי שאפילו בהם אין להכות בספר. ואם אתה תלמיד, העומד לקבל איזה זֶעץ מהרֶעבֶּע, אל תרים את הספר ככלי הגנה שיחצוץ בינך ובין הפדגוג הנלהב. רגע, רגע... אם אתה סבור שהוא מסוגל להרוג אותך (במקום ספר הוא הרים פטיש) – אז, ורק אז, מותר לך להשתמש בספר שלך להגנה עצמית. רק זכור – אחרי כן לא יהיה לך לא ספר, וכנראה שגם לא רֶעבֶּע...