רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ.
משנה אבות
לפנינו ארבע אזהרות, הנוגעות במה שהחברות מחייבת כלפי חבר קרוב, הנמצא ברגע של חולשה גדולה. המשותפת לכולן היא ההבנה, שעם כל הרצון הטוב – ישנם רגעים, בהם ניסיוננו לעזור רק יגרום נזק גדול יותר. אם כן, מה נוכל לעשות? לפעמים מדובר בשאלה של עיתוי. אם רוצים אנו לעזור, חשוב שנגלה אמפתיה לחברנו, ונחשוב, אם הוא נמצא במצב, שיכול לקבל עזרה מאתנו.
'אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעְסוֹ' - כשחברנו כועס, זה לא הזמן לנסות לְרַצּוֹתוֹ. כעס בא לידי ביטוי, על פי רוב, בגילויים של תוקפנות – ולכאורה זה מצביע על עוצמה, ולא היא. כעס קשור פעמים רבות באיבוד שליטה על המצב. הכועס אינו מוצא ברגע זה דרך להשפיע על המצב לטובתו, ומה שמתפרץ – הכעס – הוא בחירה ספונטנית ולא נבונה בהפגנת תוקפנות, מתוך תקווה כוזבת שהיא תסייע לרכוש שליטה על העניינים. עם הכעס נסגרת התבונה, ומוחלשת מאד הנכונות לקבל עזרה, אפילו ממי שקרוב לנו. האם זה אומר, שעלינו להמתין באפס מעשה עד שיירגע הכעס? לאו דוקא. אפשר לנסות לרצות את מי שחברנו כועס עליו. אפשר פשוט לגלות תמיכה בחברנו בלי לנסות לרצות אותו, משמע להיות אתו ולתמוך בו ללא התייחסות למה שהכעיס אותו כל כך.
'אַל תְּנַחֲמֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו' – לנחם פירושו של דבר להביא את האָבֵל לראות את היפה שבחיים, להזכיר לו את הזיכרונות היפים שיש לו מן הנפטר, להקל עליו את ההשלמה עם המוות, או להצביע בפניו על כל הטוב, שעדיין מצפה לו בעתיד. השעה שֶׁמֵּתוֹ של חברנו מוטל לפניו היא השעה הקשה ביותר שלו. כיום מגדירים את תהליך האבל כתהליך מרובה שלבים, וחברנו מצוי בשלב הראשון, הקשה כל כך, ואין הוא מצפה לניחומים. פניה אליו בדברי ניחומים עלולה להתפרש על ידו גם כמשאלה שלנו, שהוא יעבור כבר לשלב הבא. האם נמתין באפס מעשה עד שיחלוף השלב הזה מעצמו? לא. במצב של חולשה גדולה כל כך ויגון כבד כל כך יכולים אנו לעשות כמה דברים: להיות אתו, ואפילו בשתיקה, כדי לתת לו הרגשה, שאינו לבד, וכי גם אנו מצטערים על המת; למלא בצנעה ובסבלנות צרכים של חברנו, לגלות מה הם צרכים אלה, ו'לזרום' אתו.
'אַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ' – חז"ל לא מתלהבים כלל וכלל מנדירת נדרים, אך גם הם מודעים לכך, שקיימים רגעים בחיים, רגעים של פחד גדול או של דאגה גדולה, שאנו נתלים אפילו באפשרות הלא בטוחה של נדירת נדר, בתקווה הנואשת שהנדר ישיג משהו. הנודר נדר נמצא במצב שבו הרגש גובר על התבונה. כמו בשני המצבים הקודמים שתוארו כאן, במצב זה נתקשה להשפיע על חברנו לוותר על נדירת הנדר, ובוודאי שאם כבר נדר – לא יהיה זה מחוכמה להוכיחו על כך. במקרה זה אין רגע בעתיד שיתאים יותר להתערבות שלנו, שכן נדרים יש לכבד.
'אַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ' – אם חברנו עומד לעשות מעשה אסור, אולי נוכל לסייע לו לוותר על תכניתו זו, אבל מוטב שלא נהיה נוכחים בשעת מעשה, אם בחר לעשותו. לכאורה זו המלצה מוזרה. מדוע לא נשתדל עד הרגע האחרון ללוות את חברנו ולהשפיע עליו לא לחטוא? אני סבור, שהמלצה זו אינה תקפה בכל המקרים, אבל אני יכול לחשוב על מצב אחד, שבו יתכן שטוב שלא נראה את חברנו בשעת קלקלתו. אם חברנו מכור לטיפה המרה, שעת קלקלתו היא שעה, שבה הוא פוגע בעיקר בעצמו, וחווה גם בושה וגם השפלה. אם אין לנו אפשרות למנוע אותו מכך, אולי מוטב, שנשמור את חברותנו לשעות אחרות, שבהן הוא לא נחשף בפנינו במערומיו. ישנם בודאי מקרים נוספים, להם מתאים הפתגם הזה. נזכור כי במקרים אחרים תקף הכלל ההפוך – "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", המחייב אותנו להפגין חברות אמיתית דווקא על ידי אי-התעלמות מחטאי החבר.
כל ארבעת המצבים, עליהם מדבר המדרש שלפנינו, מחייבים אותנו לשים את החבר במרכז, לגלות הבנה למצבו, ולחשוב מה יכול להועיל לו, כשהוא מצוי בחולשה כה גדולה.