אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר ר' יוֹחָנָן: אָסוּר לִכְתֹּב אוֹת אַחַת (מן המגילה) שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, וּמַקְשִׁים עַל כָּךְ: אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מַעֲשֶׂה בְּר' מֵאִיר, שֶׁהָלַךְ לְעַבֵּר שָׁנָה בְּאַסְיָה הַקְּטַנָּה, שֶׁמִּפְּנֵי הַגְּזֵרוֹת לֹא יָכְלוּ לְעַבֵּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעָשָׂה זֹאת בְּמָקוֹם אַחֵר. וְלֹא הָיְתָה שָׁם מְגִלָּה, וּכְתָבָהּ מִלִּבּוֹ (בְּעַל פֶּה) - וּקְרָאָהּ!
אָמַר ר' אָבָּהוּ: שׁוֹנֶה ר' מֵאִיר, שֶׁהִתְקַיֵּם בּוֹ מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ" (מִשְׁלֵי ד, כה), וְעַל פָּסוּק זֶה אָמַר לוֹ רָמִי בַּר חָמָא לר' יִרְמְיָה מִדִּפְתִי: מָה פֵּרוּשׁ "וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ"? אָמַר לוֹ: אֵלֶּה דִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁקָּשֶׁה מְאוֹד לְזָכְרָם עַל בֻּרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (מִשְׁלֵי כג, ה), וַאֲפִלּוּ כָּךְ - מְיֻשָּׁרִין הֵן אֵצֶל ר' מֵאִיר, שֶׁהוּא יָדַע אֶת הַכֹּל בִּשְׁלֵמוּת, בְּעַל פֶּה.
בבלי מגילה עפ"י שטיינזלץ
חז"ל החמירו מאד בדיני העתקת ספרי תורה ומגילות. האמירה "אָסוּר לִכְתֹּב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב" מזהירה מכתיבת ספר תורה, כאשר המקור, במגילה קיימת, אינו מונח מול העיניים, כדי שלא תיכתב אפילו אות אחת שלא במקומה. כאן, כמובן, מתייחסים למגילת אסתר, שזכתה לכבוד הראוי לה רק בהדרגה, וחכמים התלבטו לא מעט הן לגבי כתיבתה והן לגבי דרכי קריאתה בציבור.
הסיפור המובא כאן מקשה על האיסור הגורף הזה. מסופר על אחד מגדולי חכמי ארץ ישראל, ר' מאיר, ששהה בחו"ל למטרות עיבור השנה, שכן גזרות השלטון הרומי מנעו ממנו לעשות זאת בארץ ישראל. הגיע זמן פורים, ור' מאיר רצה לקיים מצוות קריאה במגילה, אלא שבניגוד לרבים ממלונות חו"ל של ימינו, המחזיקים בכל חדר עותק של התנ"ך השלם, לא היתה המגילה מצויה בידו. ר' מאיר לא התעצל, דלה מזיכרונו את פסוקי המגילה כולם, כתב את המגילה, וכל זאת כדי לקיים את מצוות הקריאה בה. מעשהו זה של ר' מאיר מאתגר, כמובן, את התביעה "אָסוּר לִכְתֹּב אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב".
אבל ר' מאיר הוא פנומן, ור' אבהו בוטח בזיכרונו המדויק, ואומר כי במקרה שלו הדבר מותר. כל מה שנותר לו, לר' אבהו, זה לתמוך את דעתו בפסוק מקראי. הוא אומר כי בר' מאיר התקיים הפסוק ממשלי "וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ". 'מה הקשר?' – תוהה רמי בר חמא – או, במילים אחרות 'מה הפשר?'. ר' אבהו אינו מתעצל, ושולף פסוק אחר ממשלי: "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ". הוא אומר כי מדובר בדברי תורה קשים לזכירה – רגע אחרי שהעפת בהם מבט, הם פורחים מזיכרונך ונעלמים. ר' מאיר היה כל כך מיוחד בזיכרונו, שגם דברי תורה כאלה היו 'מתיישרים', כלומר שבים אל הזיכרון שלו בשלמות. ממש גּוּגְל בשר ודם!