רַב כָּהֲנָא חָלַשׁ (חָלָה). שְׁלָחוּהוּ חֲכָמִים אֶת ר' יְהוֹשֻׁעַ, בְּנוֹ שֶׁל רַב אִידִי, וְאָמְרוּ לוֹ: לֵךְ, בְּדוֹק מַה דִּינוֹ (מָה שְׁלוֹמוֹ). בָּא, וּמְצָאוֹ שֶׁנָּחָה נַפְשׁוֹ (נִפְטַר). קָרַע אֶת לְבוּשׁוֹ, וְהֶחֱזִיר אֶת הַקֶּרַע לַאֲחוֹרָיו, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה מִיָּד, וְהָיָה בּוֹכֶה וּבָא. אָמְרוּ לוֹ: נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רַב כָּהֲנָא? אָמַר לָהֶם: אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי. שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר "וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל" (מִשְׁלֵי י, יח).
בבלי פסחים ג'
על פי שטיינזלץ
איך מבשרים לאנשים, שמישהו הקרוב להם מאד הלך לעולמו? האם ניתן לקבוע הלכות בעניין זה? לא נראה לי... יתכן שר' יהושע בחר בדרך המתאימה ביותר לאותם חכמים, ואולי גם לעצמו, אבל אי אפשר לגזור מהתנהגותו איזה כלל שיתאים לכל.
התנהגותו של ר' יהושע מוזרה ולא עקבית. מחד, הוא קורע את לבושו, אולי משום שההלכה מחייבת זו, ומאידך, הוא מסתיר את הקרע בבגד, שלא ייראה מיד. מחד, הוא מופיע לפני החכמים כשהוא בוכה, ומאידך, לאחר שאלה מנחשים את הידיעה הקשה, הוא מתגונן ואומר: 'אני לא אמרתי'. האם בדבריו אלה מודה ר' יהושע, שחשב שלבשר ישירות את הבשורה על מות ר' כהנא זה מעשה פסול?
מה יכול להיות פסול בזה? הלא החכמים שלחו את ר' יהושע כדי לברר מה שלומו של ר' כהנא. אם מישהו צריך להרגיש לא נוח במצב הזה אלה החכמים עצמם, ששלחו איש צעיר (במדרש הוא מתואר כבנו של...) לברר מה שלום החולה, במקום לקיים את מצוות ביקור החולה בעצמם.
ומי מסיים את המדרש בציטוט הכל כך לא מתאים ממשלי - "וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל"? איזו הוצאת דיבה יש בדיווח של אמת על מה שאין ברירה, ולמרות הצער, יש לדווח עליו?