לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא, וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתוּקִין, וְצִלּוֹ נָאֶה, וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִמֵּימָיו וְיָשַׁב בְּצִלּוֹ, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ: אִילָן, אִילָן, בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר: שֶׁיִּהְיוּ פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין? הֲרֵי פֵּרוֹתֶיךָ מְתוּקִין! שֶׁיִּהְיֶה צִלְךָ נָאֶה? הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה! שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ? הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ! אֶלָּא, יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִים מִמְּךָ, יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ.
בבלי תענית
מדרש קטן זה הוא, למעשה, משל לַבְּרָכָה שאנו אמורים לברך את מי שיש לו הכל – גדולה בתורה, עושר וכבוד, ואף בנים שהם תלמידי חכמים. אנו נפריד את המשל מנמשלו, ונתענג על התמונה הכל כך תמימה ואופטימית.
המפגש של ההולך בארץ חמה, חשופה ויבשה עם נווה מדבר הוא חוויה עזת חושים. צל העצים, רעננות מי השתיה ופרי הבוסתנים משתלבים יחד להנאה צרופה, אם לא לוקחים אותה כמובנת מאליה. זו יכולת אישית שעלינו לטפח ולשמר בעצמנו – להוקיר תודה על הדברים הקטנים, שהם הגדולים באמת.
לכאורה – טבע בפשטותו, אבל רק לכאורה. את האילן נושא הפירות המתוקים נטע מישהו, אשר בנה גם אמת מים, שתוליך את מימיה מהמעיין ועד העץ. השילוב הזה, של צל ופרי מתוק ומי שתיה קרירים, הוא נוף שעיצב האדם והשקיע בו עבודה. המדרש מצניע את המסר הזה, והאדם שהלך במדבר רעב ועייף וצמא, לא פוגש את מי שיצר את חלקת אלוהים הקטנה הזאת. את האדם הזה עלינו לחשוף ולגלות בין השיטין.
את מי מברך ההלך? את האילן, ובמה הוא מברכו? "יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִים מִמְּךָ, יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ". אך כדי שהנטיעות שנוטעים ממנו תהיינה כמוהו צריך להופיע שוב האדם שמאחורי היצירה הזאת, זה שיכין ייחורים, ישתול, ירכיב הרכבות – מה שהטבע בדרך כלל אינו עושה ללא התערבות האדם.
כמה שונה התמונה הזו מתמונת היער הטרופי, הגדוש בעצי פרי שאיש לא נטע, ואשר כל שעליך לעשות הוא להושיט יד ולקטוף...
ולמהלכים בשבילי ארצנו הקטנטונת, נופשים על גדות נחליה ומטים אוהלם במרחבי שדותיה, נזכיר כי בארצנו הקטנה והצפופה גם הטבע ה'טבעי' זקוק לטיפוח, לשמירה, לניקיון ולהגנה, ואנו נברך כל פינת חמד בברכה:
יְהִי רָצוֹן, שֶׁכָּל מִי שֶׁיְּבַקֵּר בָּךְ, וְיֵהָנֶה מִטּוּבֵךְ, יַשְׁאִיר אוֹתָךְ לַבָּאִים אַחֲרָיו יָפָה כְּפִי שֶׁמְּצָאֵךְ עִם הַגִּיעוֹ. אָמֵן!