ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: רָאוּי שֶׁיְּהֵא אָדָם אוֹמֵר שִׁבְחוֹ שֶׁל עַצְמוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ, וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם.
וּלְמֵדִים שֶׁאוֹמֵר שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ מִן וִדּוּי הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה בּוֹ לְשׁוֹן "וְעָנִיתָ", וּבְוִדּוּי זֶה אוֹמֵר, שֶׁעָשָׂה הַכֹּל כָּרָאוּי. גְּנוּתוֹ בְּקוֹל רָם - מִמִּקְרָא בִּכּוּרִים, שֶׁשָּׁם מְסַפְּרִים עַל מְאֹרָעוֹת וְצָרוֹת שֶׁאֵרְעוּ לָאֻמָּה וּבִגְנוּת לָבָן הָאֲרַמִּי שֶׁמּוֹצָאֵנוּ מִמֶּנּוּ, וְשָׁם נֶאֱמַר "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" שֶׁהַכַּוָּנָה לְקוֹל רָם.
וּמַקְשִׁים: וּגְנוּתוֹ אוֹמֵר אָדָם בְּקוֹל רָם?! וַהֲרֵי אָמַר ר' יוֹחָנָן בְּשֵׁם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי עַצְמוֹ: מִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ? כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, שֶׁמִּתְוַדִּים עַל חֲטָאֵיהֶם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. וּרְאָיָה לַדָּבָר שֶׁאֵין מְבַיְּשִׁים אוֹתָם, שֶׁהֲרֵי לֹא חָלַק הַכָּתוּב מָקוֹם שׁוֹנֶה לַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּן בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִכָּר שֶׁהוּא חוֹטֵא, וּמֵבִיא חַטָּאת, וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ בְּכָךְ, וּמִכָּאן שֶׁגַּם גְּנוּתוֹ אוֹמֵר בְּלַחַשׁ.
וּמְתַקְּנִים: אַל תֹּאמַר גְּנוּתוֹ בְּקוֹל רָם, אֶלָּא אֱמֹר צַעֲרוֹ בְּקוֹל רָם. כְּפִי שֶׁשָּׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (וַיִּקְרָא יג, מָה) — צָרִיךְ הַמְּצֹרָע לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים, שֶׁהוּא טָמֵא, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. וְכֵן כָּל מִי שֶׁאֵרַע בּוֹ דָּבָר שֶׁל צַעַר, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים.
בבלי סוטה
ר' שמעון בר יוחאי מציע לנו לא לדווח בקול רם על מעשים טובים שעשינו, כלומר לא להתפאר בהם. לעומת זאת נודה בקול רם על חטאים שלנו, על משגים וטעויות, כלומר לא נסתיר אותם, כאילו אינם קיימים. כמו הרבה עצות מתחום המוסר, גם עצה זו מוגבלת למצבים מסוימים, ואילו במצבים אחרים לא כדאי לאחוז בה.
ההנמקה לעצה זו מבוססת על שני קטעים חשובים מהתורה.
בדברים פרק כ"ו מופיע נוסח וידוי המעשר:
יב כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת, שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ. יג וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. יד לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת; שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָי עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.
אמנם מכריז האיש, שהביא מעשר, בפני הכוהן, על כך, שעשה הכל כראוי, אך לדעתם של חכמים, דברים אלה נאמרים בקול נמוך, כשרק הכוהן שומע, והנימוק – חסרה המילה "וְעָנִיתָ", מילה המופיעה במעמד אחר, הוא מקרא ביכורים בדברים פרק כ"ו:
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה... וגו'
על פי חז"ל, הופעת המילים "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" רומזת לכך, שדברים אלה אמורים להיאמר בקול רם בפני הציבור. והיכן הגנות כאן? היא מצויה ברמיזה על מוצאנו הנחות מלבן הארמי (הרמאי).
אם כן, על פי פסוקים אלה קובע ר' שמעון בר יוחאי, שדברי גנות עצמיים יש לומר בקול רם, בעוד שאת שבחנו אנו אמורים להצניע. ההתבססות על שני מקורות אלה מהתורה בהחלט אינה משכנעת, אבל נשוב לעיקרו של דבר, אל התוכן של אותה עצה מוסרית, שמייעץ לנו ר' שמעון.
אמירת שִׁבְחֵנוּ שלנו בקול רם יש בה משום התפארות. עדיף ששבחנו יִשָּׁמַע מפי אדם אחר. רעיון זה תומצת בפתגם ממשלי כ"ז: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ". קצת יותר מסובך להסביר מדוע מומלץ לנו לומר את גנותנו בקול רם, אבל ננסה: אם טעינו, בשוגג או במזיד, מוטב שנודה בטעותנו לפני שמישהו אחר יביך אותנו בכך שהוא יאמר את גנותנו. אנו עלולים להצטייר כמי שמנסים להסתיר את המִשְׁגִּים שלנו, ובזאת להטעות את הזולת. באומרנו את גנותנו בעצמנו אנו חוסכים גם את המתח ואת הדאגה מפני הרגע, בו תתגלה חרפתנו.
כבר אמרנו, שעצה זו אינה תופסת בכל מצב, וגם חכמים מתלבטים בסוגיה זו. הם נזכרים, שאפילו ר' שמעון בעצמו אמר פעם דבר הפוך. הוא הסתייג מאמירת גנותו של אדם בציבור משום הבושה שחשיפה זו ממיטה עליו. האם מדובר בסתירה של הרעיון, שהביע קודם לכן? לא. כאן אנו נכנסים לרזולוציה מפורטת יותר, ומצביעים על הבעיה הנוצרת כאשר מתגלה גנותו של אדם בציבור גדול. לא כל אחד קרוב לאותו אדם, ויצרי הקנאה, המציצנות, הרכלנות וההתנשאות על הזולת עלולים לעורר תופעה, שאנו קוראים לה היום shaming. אותו אדם, שעבר עבירה, או נכשל במעשיו, או אמר דבר שקר בטעות, יתכן שניחם על חטאו, עשה תשובה, ואין הוא ראוי לאותו ביוש פומבי. הכוהן, המקבל ממנו את קרבן החטאת, הוא המוסמך לשמוע את הוידוי, ובדומה לכומר המוודה בכנסיה הנוצרית, אין הוא מעביר את המידע המביך הזה לאחרים. זו הסיבה, כך אומר ר' יוחנן בשם ר' שמעון, שקרבנות העולה והחטאת מועלים באותו המקום, כך שמי שצופה מרחוק בנעשה, אינו יודע אם מדובר בקרבן עולה או בקרבן חטאת.
את הרעיון היפה הזה ממשיך ר' יוחנן בדברו על מה שעומד מאחורי התפילה בלחש, מנהג שהחל להתבסס בטקסי תפילה בקהל. חלקים מהתפילה נאמרים בלחש, ואלו מיועדים, לדעת ר' יוחנן, לרגעי התוודות על חטאים ומשגים, וכך נמנע ביושם של המתוודים.
חז"ל רוצים ליישב בדרך נוספת את הסתירה, שלכאורה נתגלתה בין דבריו השונים של ר' שמעון, והם אומרים" 'אַל תֹּאמַר גְּנוּתוֹ בְּקוֹל רָם, אֶלָּא אֱמֹר צַעֲרוֹ בְּקוֹל רָם'. את גנותנו אין אנו נתבעים לספר לכל העולם, אבל את צערנו, את סבלנו – אנו רשאים ואף זכאים להודיע לזולת. אם אין שכנך יודע, שאתה בצרה, איך יוכל לעזור לך? כמו שאומר הפתגם 'דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יְשִׂיחֶנָּה', שהוא שיבוש של פסוק ממשלי פרק י"ב: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה", שעל משמעותו המקורית התווכחו פרשנים. אנשים בודדים, שאין להם אל מי להשיח את דאגותיהם או לספר על צערם, כלואים בצרה זו, והסביבה אינה יודעת איך לעזור להם.