"וּפַרְעֹה הִקְרִיב" וגו' "וְהִנֵּה מִצְרַיִם" וגו'. צָרִיךְ לְדַקְדֵּק, לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר זֶה, וְלֹא הִסְפִּיק מָה שֶׁקָּדַם לוֹמַר: "וְיַשִּׂיגוּ אוֹתָם" וגו'. וְאָמַר עוֹד: "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ" וגו'. גַּם לָמָּה הִתְחִיל הַסִּבָּה בְּפַרְעֹה, וְגָמַר אֹמֶר בְּמִצְרַיִם, דִּכְתִיב: "וְהִנֵּה מִצְרַיִם", שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר: "וְהִנֵּה פַּרְעֹה" וגו'. עוֹד צָרִיךְ לְדַקְדֵּק, אָמְרוּ "נוֹסֵעַ" לְשׁוֹן יָחִיד וגו', עַל מִצְרַיִם, שֶׁהֵם רַבִּים. וּלְהָבִין הַכָּתוּב, יֵשׁ לְהָעִיר הֶעָרָה גְּדוֹלָה בְּדִבְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" וגו' "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ?" וגו', כַּנִּשְׁמָע, שֶׁהַדָּבָר לָהֶם חָדָשׁ, וְאֵין זֶה אֱמֶת, כִּי כְּבָר הוֹדִיעָם ה', כִּי יְחַזֵּק לִבּוֹ לִרְדֹּף, לְהִכָּבֵד בּוֹ, וְהֶעִירָם בָּזֶה בַּמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר צִוָּה לָהֶם עֲשׂוֹת, שֶׁיָּשׁוּבוּ וַיַּחֲנוּ וגו', כְּדֵי שֶׁיִּטְעֶה לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, וְיַעֲשׂוּ כֵן. הֲרֵי הֵכִינוּ עַצְמָם לְהַטְעוֹתוֹ לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם. אִם כֵּן, מִנַּיִן נִכְנַס לָהֶם הַפַּחַד? לוּ יִהְיֶה, שֶׁרָאוּ, שֶׁבָּא בְּכֹחַ גָּדוֹל - שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב וגו', אֲשֶׁר אֶפְשָׁר, כִּי לֹא חָשְׁבוּ מִקֹּדֶם, שֶׁהָיוּ לָהֶם (לְמִצְרַיִם) כָּל כָּךְ חֹזֶק, אַף עַל פִּי כֵן כְּבָר הִבְטִיחָם ה', כִּי הוּא הַמְּחַזֵּק לִבּוֹ לְהִכָּבֵד בּוֹ, וְהֵם סִיְּעוּ בַּדָּבָר.
אָכֵן יִתְבָּאֵר עַל פִּי דִּבְרֵיהֶם זַ"ל (שְׁמוֹת רַבָּה פכ"א), שֶׁאָמְרוּ: וְזֶה לְשׁוֹנָם – "וּמִצְרַיִם נוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם", זֶה שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם... וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַלָּז בָּא עִמָּהֶם, כִּי כֵן הוּא הַנָּהוּג, שֶׁהַשַּׂר יַעֲזֹר לְאֻמָּתוֹ, וְיִפּוֹל בִּנְפִילָתָהּ. וְצֵא וּלְמַד מִמַּעֲשֵׂה אָלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן (יוֹמָא דַּף סט), שֶׁהָיָה נִדְמֶה לוֹ שָׂרוֹ בַּמִּלְחָמוֹת, וְהִנֵּה מִן הַסְּתָם, כִּי הַשַּׂר יִהְיֶה עוֹמֵד לִימִין הַמֶּלֶךְ, לֹא לִפְנֵי הָעָם, וְהִנֵּה מִסֵּדֶר הָרָגִיל בַּמִּלְחָמוֹת, שֶׁהַמֶּלֶךְ בֵּינֵיהֶם, שֶׁהָעָם יְקַדְּמוֹ קֹדֶם לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ לְבַסּוֹף מֵהָעָם, וְכָאן הוֹדִיעַ הַכָּתוּב הַדָּבָר, שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאָה הַהַרְגָּשָׁה לְיִשְׂרָאֵל לִירֹא וְלִפְחֹד, הֲגַם שֶׁקָּדַם לָהֶם מָה שֶׁקָּדַם מֵהַיְּדִיעָה, וְאָמַר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב", פֵּרוּשׁ - לֹא עָשָׂה סֵדֶר הָרָגִיל לְהַקְדִּים הָעָם, אֶלָּא הִקְרִיב עַצְמוֹ קֹדֶם לְעָם. "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם" - פֵּרוּשׁ שַׂר שֶׁל מִצְרַיִם, כַּנִּזְכָּר פֵּרוּשׁ לְצַד שֶׁפַּרְעֹה הִקְרִיב, וְהַשַּׂר הָיָה לְפָנָיו עוֹמֵד. זֶה הָיָה סִבָּה לִרְאוֹת יִשְׂרָאֵל הַשַּׂר, שֶׁשְּׁמוֹ מִצְרַיִם, נוֹסֵעַ וגו', וְהֵם לֹא יוּכְלוּ דַּעַת סִבַּת הַשַּׂר, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לַעֲמֹד לִפְנֵי מֶלֶךְ כַּנָּהוּג, כִּי אֵין מִנְהָג הַמֶּלֶךְ לְהַקְדִּים לַמַּחֲנֶה, וְהֵם רָאוּ הַשַּׂר נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, פֵּרוּשׁ קֹדֶם הַמַּחֲנֶה. לָזֶה רָעֲשׁוּ, כִּי חָשְׁבוּ, כִּי שָׂרֵי מַעֲלָה בָּאוּ לַעֲרֹךְ עִמָּם מִלְחָמָה, וְהַגַּם שֶׁקָּדַם לָהֶם מֶה שֶׁקָּדַם, לֹא הִסְפִּיק לָהֶם, כְּשֶׁרָאוּ (שֶׁ)מַּלְאָכִים בָּאוּ לְהִלָּחֵם עִמָּהֶם, כִּי הוּא אוֹת, כִּי ה' חָזַר מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ הַטּוֹבָה, כִּי זוּלַת זֶה לֹא הָיָה מַסְכִּים עַל מַלְאָכוֹ לָבֹא כְּנֶגְדָּם, וְלָזֶה צָעֲקוּ וגו'. וְאִלּוּ לֹא הָיָה פַּרְעֹה מַקְדִּים, אוֹ אִם הָיָה סֵדֶר הָרָגִיל, שֶׁיַּקְדִּים הַמֶּלֶךְ, הֵם הָיוּ תּוֹלִים הַדָּבָר, כִּי לֹא לְמִלְחָמָה בָּא, אֶלָּא לַעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כְּחֹק שָׂרֵי מַעֲלָה עִם כָּל מְלָכִים, אֲשֶׁר הֵם מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם, וְלֹא הָיוּ מְפַחֲדִים, וּבָזֶה נִתְיַשֵּׁב הָעִנְיָן וְיִשּׁוּב הַכְּתוּבִים. וְטַעַם שֶׁלֹּא מָנַע ה' הַמַּלְאָךְ מִבֹּא, לב' טְעָמִים. הא' - כְּדֵי לְהָרְגוֹ לִפְנֵיהֶם, כְּאוֹמְרוֹ "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם", וְאָמְרוּ זַ"ל (זֹהַר ח"ב נ"ב ב) שֶׁיְּכַוֵּן עַל הַשַּׂר שֶׁשְּׁמוֹ מִצְרַיִם, וְטַעַם ב' - אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה, כְּדֵי שֶׁיִּפְחֲדוּ, וְיַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וִיקָרְבוּ לִבָּם לַשָּׁמַיִם, כְּדֵי שֶׁבְּאֶמְצָעוּת זֶה יַעֲשֶׂה ה' לָהֶם הַנֵּס הֶעָצוּם שֶׁל קְרִיעַת יַם סוּף, וְדָבָר זֶה לֹא הֻבְטְחוּ בּוֹ קֹדֶם. וְתִמְצָא שֶׁדָּרְשׁוּ זַ"ל (שְׁמוֹת רַבָּה פכ"א) בְּתֵבַת 'הִקְרִיב', וְלֹא אָמַר 'קָרַב', יִרְצֶה שֶׁהִקְרִיב לִבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְכֵן הָיָה, דִּכְתִיב: "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'".
אור החיים
בשמות י"ד מסופר:
ח וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם, כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ, עַל פִּי הַחִירֹת, לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. י וּפַרְעֹה הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה.
לו לא היו חז"ל חשים צורך עז להוסיף מדמיונם על סיפור יציאת מצרים, היה הקטע הזה משמות י"ד מתקבל אצל כפשוטו, שכן הטקסט ברור בהחלט, ועל השאלות שחז"ל מעלים לגביו אפשר לענות בפשטות, בלי להזדקק למיומנויות דרשניות. מה היו השאלות שהעלו חז"ל, ומה היו התשובות היצירתיות שמצאו לשאלות אלה?
השאלה הראשונה היא מדוע חוזר המספר וכופל את עניין התקרבות חיל פרעה הרודף אל בני ישראל הנמלטים. תחילה נאמר: "וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם". אחר נאמר: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב", ואחר: "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם". התשובה הפשוטה היא, שמדובר בסיפור מתח, והתקרבות המצרים אל בני ישראל היא הגורם למתח הגדול בנקודה זו של הסיפור. אבל חז"ל עושים מהקטע מטעמים. נניח רגע לעניין זה, ונציג את השאלה השניה: מדוע נאמר "מִצְרַיִם נֹסֵעַ", ולא 'מִצְרַיִם נוֹסְִעִים'? בהמשך הפרק נאמר גם: "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם" – שוב בלשון יחיד. ועוד, מאוחר יותר - "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם". התשובה הפשוטה היא, שמדובר בחיל מצרים, ובקיצור – 'מצרים'. ברגע זה מתעורר דמיונם של חז"ל וממריא, וכך הם מתמודדים עם שתי השאלות:
'מִצְרַיִם' ביחיד אינו חיל-מצרים, כי אם 'שר של מצרים', כלומר המלאך המגן על מצרים. הוא, לא פחות ולא יותר, הצטרף פיסית למרדף אחר בני ישראל. זה ההסבר הדרשני המתוחכם לזהות 'מצרים' כיחיד. זה גם ההסבר לכפילות, שחז"ל מבקשים להסביר: השר של מצרים, כמו המלאך שנראה לאלכסנדר מוקדון בחלום, היה אמור לעמוד לימין ראש הצבא, הלא הוא פרעה. במלחמות העולם העתיק היה מקובל, שהמלך ומפקדתו מוקמו אחרי העם הלוחם. אך, מסיבותיו שלו, בחר פרעה 'להקריב', כלומר להימצא קרוב יותר לאויב, ולצאת בראש לוחמיו שלו. בני ישראל ראו את שרו של מצרים קרוב אליהם, ועובדה יוצאת דופן עוררה בהם פחד וחשש, פן הפקיר אותם אלוהים בפני אויביהם.
וכך, דוקא על שום התעוזה הפזיזה של שר מצרים, נפל גם המלאך הרע הזה בקרב, לא לפני שקרבתו גרמה להם, לבני ישראל, לחזור בתשובה (כשעושים את זה פעם ועוד פעם, זה לא נשמע רציני...), ובכך לעודד את ה' להיחלץ לעזרתם ולנצח את הקרב הזה. וזה ההסבר הדרשני לילה 'הקריב'. הפשט הוא – פרעה התקרב, או קָרַב. הדרש הוא – מעשיו של פרעו גרמו להם, לבני ישראל, להתקרב אל ה' וחזור בתשובה שלמה.
הצטרפותו של השר של מצרים לסיפור עונה על שאלה נוספת שמעלים חז"ל: מדוע לא בטחו ישראל בה', שהבטיח להם, כי יכה במצרים ויגאל אותם? ההסבר הפשוט הוא, שכאשר מתקרב אליך צבא ענק של מרכבות ולוחמים מצריים, אתה מתקשה לשמור על שלוות הנפש, ולהיאחז בהבטחות האל, שעד עתה מימושן לא נראה בשטח. ההסבר הדרשני הוא, שהופעת המלאך הנורא, שרו של מצרים, היא שהיתה ה-game changer, עד שאלוהים נזכר להופיע, ולהטביע את חיל מצרים, את פרעה ואת מלאך החבלה הזה בים סוף.
'אור החיים', הלא הוא חיים בן עטר, יליד המאה ה -18, משלב בפרשנות המקרא שלו לא מעט מדרשי חז"ל ודברי חכמים קדומים אחרים. כאן, במדרש זה, מוזכרים שמות רבה וספר הזוהר.