כּוֹס שֶׁל חֵמָה

“קַח אֶת־כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת מִיָּדִי”– טֹל אֶת־הַכּוֹס הַזֶּה שֶׁל חֵמָה, וְהַשְׁקֵה אֶת־הַגּוֹיִם. נָטַל יִרְמְיָה אֶת־הַכּוֹס, וְאָמַר: לְמִי אַשְׁקֶה תְחִלָּה? אָמַר לוֹ: "אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה, שֶׁהֵן רֹאשׁ לְכָל הַמַּמְלָכוֹת. כֵּוָן שֶׁשָּׁמַע יִרְמְיָה כָּךְ, הִתְחִיל פּוֹתֵחַ פִּיו, וְאֵרֵר אֶת־יוֹמוֹ. אָמַר יִרְמְיָה: לְמִי אֲנִי דוֹמֶה? לְכֹהֵן, שֶׁעָלָה גוֹרָלוֹ לְהַשְׁקוֹת מַיִם הַמָּרִים, וְקֵרְבוּ אֶת־הָאִשָּׁה אֶצְלוֹ, וּפָרַע רֹאשָׁהּ וּפִרְסֵם אֶת שְׂעָרָהּ. נָטַל אֶת הַכּוֹס לְהַשְׁקוֹתָהּ. נִסְתַּכֵּל בָּהּ שֶׁהִיא אִמּוֹ. הִתְחִיל צֹוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, אִמִּי, שֶׁהָיִיתִי מִשְׁתַּדֵּל לְכַבְּדֵךְ, וַהֲרֵינִי מְבַזֵּךְ. כָּךְ הָיָה יִרְמְיָה אוֹמֵר: אוֹי לִי עָלַיִךְ, אִמִּי צִיּוֹן, שֶׁהָיִיתִי סָבוּר שֶׁאֲנִי מִתְנַבֵּא [עָלַיִךְ] דְּבָרִים טוֹבִים וְנִחוּמִים, וַהֲרֵינִי מִתְנַבֵּא עָלַיִךְ דִּבְרֵי פֻרְעָנוּת.

פסיקתא רבתי

בחפשי את המקור לפסוק בירמיהו, אני מוצא הפתעה. הפרק הוא פרק כ"ה, וכך כתוב בו:

טו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֵלַי, קַח אֶת-כּוֹס הַיַּיִן הַחֵמָה הַזֹּאת, מִיָּדִי; וְהִשְׁקִיתָה אֹתוֹ אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם.  טז וְשָׁתוּ, וְהִתְגֹּעֲשׁוּ וְהִתְהֹלָלוּ, מִפְּנֵי הַחֶרֶב, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ בֵּינֹתָם.  יז וָאֶקַּח אֶת-הַכּוֹס, מִיַּד יְהוָה; וָאַשְׁקֶה, אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שְׁלָחַנִי יְהוָה, אֲלֵיהֶם.  

אם הייתי עוצר כאן, הייתי רואה בדברים אלה נבואה לגויים, אויבי ישראל. אמנם לא זה מה שמספר המדרש, אבל ההמשך משנה את התמונה:

יח אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-עָרֵי יְהוּדָה, וְאֶת-מְלָכֶיהָ אֶת-שָׂרֶיהָ:  לָתֵת אֹתָם לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה, לִשְׁרֵקָה וְלִקְלָלָה--כַּיּוֹם הַזֶּה.  יט אֶת-פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וְאֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-שָׂרָיו, וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ.  כ וְאֵת, כָּל-הָעֶרֶב, וְאֵת, כָּל-מַלְכֵי אֶרֶץ הָעוּץ; וְאֵת, כָּל-מַלְכֵי אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְאֶת-אַשְׁקְלוֹן וְאֶת-עַזָּה וְאֶת-עֶקְרוֹן, וְאֵת שְׁאֵרִית אַשְׁדּוֹד.  כא אֶת-אֱדוֹם וְאֶת-מוֹאָב, וְאֶת-בְּנֵי עַמּוֹן.  כב וְאֵת, כָּל-מַלְכֵי-צֹר, וְאֵת, כָּל-מַלְכֵי צִידוֹן; וְאֵת מַלְכֵי הָאִי, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיָּם.  כג וְאֶת-דְּדָן וְאֶת-תֵּימָא וְאֶת-בּוּז, וְאֵת כָּל-קְצוּצֵי פֵאָה.  כד וְאֵת, כָּל-מַלְכֵי עֲרָב; וְאֵת כָּל-מַלְכֵי הָעֶרֶב, הַשֹּׁכְנִים בַּמִּדְבָּר.  כה וְאֵת כָּל-מַלְכֵי זִמְרִי, וְאֵת כָּל-מַלְכֵי עֵילָם, וְאֵת, כָּל-מַלְכֵי מָדָי.  כו וְאֵת כָּל-מַלְכֵי הַצָּפוֹן, הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים אִישׁ אֶל-אָחִיו, וְאֵת כָּל-הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ, יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם.

ירמיהו מקבל הנחיה לנבא נבואת חורבן לכל הגויים, אבל כאשר הוא פותח את הפתק עם הרשימה, מסתבר לו, כי העם הראשון, שהוא נשלח להשקותו בכוס החמה האלוהית, הוא עַמּוֹ שלו – ירושלים וערי יהודה, מלכיה ושריה. רק אחרי חורבן יהודה, מי שישרוד את האסון הזה יזכה לראות את שאר העמים נענשים בזה אחר זה.

כמו בנבואות אחרות של ירמיהו, דבר ה' מתחיל בתמונה חזותית, המסמלת את תוכן הנבואה. והתמונה הפעם היא תמונת "כּוֹס חֵמָה". זו, כמובן, תמונה מטאפורית המסמלת כלי לזעמו של האל. ירמיהו מצווה להשקות את העמים בכוס החמה הזאת.

חז"ל נזכרים בטקס קדום מדאורייתא, שבו מענישים מישהו על ידי השקייתו. זהו טקס הסוטה, המופיע בפרק ה' בספר במדבר:

יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים, בִּכְלִי-חָרֶשׂ; וּמִן-הֶעָפָר, אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, יִקַּח הַכֹּהֵן, וְנָתַן אֶל-הַמָּיִם.  יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, לִפְנֵי יְהוָה, וּפָרַע אֶת-רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְנָתַן עַל-כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא; וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ, מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.  יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן, וְאָמַר אֶל-הָאִשָּׁה: אִם-לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ, וְאִם-לֹא שָׂטִית טֻמְאָה, תַּחַת אִישֵׁךְ--הִנָּקִי, מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה.  כ וְאַתְּ, כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ--וְכִי נִטְמֵאת; וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת-שְׁכָבְתּוֹ, מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ.  כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת-הָאִשָּׁה, בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה, וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה, יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ--בְּתֵת יְהוָה אֶת-יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת, וְאֶת-בִּטְנֵךְ צָבָה.  כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה, בְּמֵעַיִךְ, לַצְבּוֹת בֶּטֶן, וְלַנְפִּל יָרֵךְ; וְאָמְרָה הָאִשָּׁה, אָמֵן אָמֵן.  כג וְכָתַב אֶת-הָאָלֹת הָאֵלֶּה, הַכֹּהֵן--בַּסֵּפֶר; וּמָחָה, אֶל-מֵי הַמָּרִים.  כד וְהִשְׁקָה, אֶת-הָאִשָּׁה, אֶת-מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִים; וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים, לְמָרִים. 

תוצאות טקס הסוטה תלויות במידת אשמתה של האשה. אם צדק בעלה בחשדותיו, ובאמת נאפה – יביאו המים המאררים למותה, ואם לא – יסתיים הטקס בשיבתה של האשה אל ביתה ואל בעלה, והיא עוד תזכה בבן ממנו (לא זה המקום להתקומם לשמע הרעיונות המזעזעים שברקע הקטע).

בהשפעת הקשר האסוציאטיבי הזה בין כוס החֵמָה של ירמיהו למים המאררים של ספר במדבר בונים חז"ל מדרש, שבו, בניגוד לשיתוף הפעולה של הכוהן עם מצוות טקס הסוטה, מגלה ירמיהו התנגדות למשימה המוטלת עליו. התנגדות ירמיהו למשימת הנבואה המונחתת עליו תואמת את הכתוב בספר ירמיהו.

ההזדהות של ירמיהו עם גורל עם ישראל היא כה גדולה, שהוא מדמה את עצמו לכוהן, הנאלץ לקיים את טקס הסוטה, ובאמצע הטקס הוא מגלה, כי האישה היא אמו! כמו הכוהן, המוצא עצמו מבזה את אמו בניגוד למצוות כיבוד הורים, כך ירמיהו, שהיה סבור שהוא עתיד לנבא נבואות נחמה לעמו, מגלה כי יועד על ידי האל למשימה הפוכה, לנבואות חורבן.

וכעת נחזור לדימוי שיוצר ירמיהו עבור המצב הבלתי אפשרי אליו הוא נקלע. הכוהן מבצע את הטקס שלב אחר שלב, ורק לאחר שכבר ביזה את האישה, ופרע את שערה, הוא מגלה מי היא. זו אזהרה נוקבת כלפי מי שממהרים לבצע פקודות, והם מגלים כבר לאחר שהתחילו במלאכה, שדגל שחור מתנוסס מעל משימתם.