"וְזָרְחָה לָכֶם, יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה" (מלאכי ג, כ).
אַבָּא תַּחְנָה הֶחָסִיד נִכְנַס לְעִירוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה וַחֲבִילָתוֹ מֻנַּחַת לוֹ עַל כְּתֵפוֹ, וּמָצָא מֻכֵּה שְׁחִין אֶחָד מוּטָל בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. אָמַר לוֹ: רַבִּי, עֲשֵׂה עִמִּי צְדָקָה וְהַכְנִיסֵנִי לָעִיר. אָמַר: אִם אֲנִי מַנִּיחַ חֲבִילָתִי, מֵהֵיכָן אֶתְפַּרְנֵס אֲנִי וּבֵיתִי? וְאִם אֲנִי מַנִּיחַ אֶת מֻכֵּה שְׁחִין – אֲנִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשִׁי. מֶה עָשָׂה? הִמְלִיךְ יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר רַע וְהִכְנִיסוֹ לְמֻכֵּה שְׁחִין לָעִיר, וּבָא וְנָטַל אֶת חֲבִילָתוֹ וְנִכְנַס עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה. וְהָיוּ הַכֹּל תְּמֵהִים וְאוֹמְרִים: זֶה הוּא אַבָּא תַּחְנָה הֶחָסִיד?! אַף הוּא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר: תֹּאמַר, שֶׁמָּא חִלַּלְתִּי אֶת הַשַּׁבָּת? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִזְרִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחַמָּה.
(מדרש קהלת רבה, פרשה ט, ז)
פרשת הדרכים, לצידה מוטל אותו מוכה שחין, המבקש מאבא תחנה לחוס עליו ולעזור לו להיכנס לעיר, היא עבור אבא תחנה פרשת דרכים מוסרית. עליו לבחור באחת משתי הדרכים, והזמן הדוחק ערב כניסת השבת אינו מאפשר לו לבחור בשתיהן. ומהן שתי הדרכים?
הכנסת מוכה השחין לתוך העיר מחייבת את אבא תחנה להניח את חבילתו מכתפו, חבילה שבה צרכי הבית לשבת או לשבוע הבא. אם יכניס את האיש פנימה לעיר, כבר לא יוותר לו זמן לצאת ולאסוף את החבילה. אם יחכה עד צאת השבת, הסיכוי שהחבילה עדיין תהיה שם הוא קלוש. בבחירה זו יפקיר אבא תחנה את בני ביתו לחרפת רעב.
מאידך, אם יניח את מוכה השחין וייכנס לעיר עם חבילתו על כתפו, תיכנס השבת, והוא לא יוכל לצאת מתחום העיר, לשוב אל האיש ולקיים בו את המצווה החשובה של הצלת נפש.
האם בני משפחתו של אבא תחנה קודמים בסדר העדיפות לאיש הזר והחולה? אבא תחנה הוא חסיד, מה שאומר שאת מצוות התורה הוא מקיים מתוך כוונה עצומה, וכי הוא נזהר מאד מכל אפשרות של חטא. הוא מכריע לטובת האיש החולה. בזאת הוא הולך נגד הטבע האנושי, לכאורה, המעדיף, על פי רוב, את טובת הקרובים לך והמוכרים לך על פני טובתם של זרים. הוא הולך גם נגד החברה, המכירה אותו בחסידותו, ומצפה ממנו לשמור באדיקות את מצוות השבת, בעוד שהוא נראה הולך על הסף ויוצא ממש עם דמדומי החמה לאסוף את החבילה, תוך שהוא מסתכן בחילול שבת.
סופה של המעשיה מרכך, כמובן, את הדרמה. אלוהים, הסבור כי אבא תחנה בחר את הבחירה הנכונה, חוזר על להטוט 'שמש בגבעון דום', וכך מצליח אבא תחנה לשוב אל תוך העיר עם החבילה על כתפו בלי לחלל את השבת.
איך היה נראה סיפור המעשה ללא הסיום הניסי הזה? לפנינו לפחות ארבעה תסריטים אפשריים:
א': אבא תחנה מוצא את החבילה, ושב אתה הביתה אחרי כניסת השבת. אנשי העיר רואים זאת, ותדמית החסיד שלו נפגעת.
ב': אבא תחנה מוצא את החבילה, ושב אתה הביתה אחרי כניסת השבת. אנשי העיר אינם רואים זאת, אך ליבו שלו נחמץ על חילול השבת.
ג': אבא תחנה מוותר על החבילה מתוך ידיעה ברורה, שלא יספיק להכניסה לעיר לפני כניסת השבת. את כל השבת יעבור מתוך חרדה לגורל החבילה.
ד': אבא תחנה מוותר על החבילה מתוך ידיעה ברורה, שלא יספיק להכניסה לעיר לפני כניסת השבת. צדיק נוסף נכנס לתמונה. הוא ראה את כל המעשה, לקח את החבילה אליו ושמר אותה עבור אבא תחנה.
האם אבא תחנה הביא בחשבון את כל האפשרויות האלה, כשהוא החליט לעשות את מה שעשה, או שמא תגובתו היתה ספונטנית, בלי לחשוב על כל ההשלכות? כשהזמן קצר, ויש להחליט במהירות, אין אפשרות להפעיל את החשיבה הרציונלית. אני מאמין, כי, כמו חסידי אומות העולם, משהו פנימי אמר לו מה עליו לעשות, בלי שישקול את כל האלטרנטיבות. זו חסידות!
הבחירה בפסוק ממלאכי כעוגן מקראי למדרש היא בחירה מעניינת. ' וְזָרְחָה לָכֶם, יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה' – שמש הצדקה היא שמש נִסִּית, כזו הזורחת ליראי השם.