דָּרַשׁ ר' יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם, נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה? עוֹלָל מֻטָּל עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ, וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה — עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ, וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו, וְאָמְרוּ "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שְׁמוֹת טו, ב), שֶׁנֶּאֱמַר: "מִפִּי עוֹלָלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" (תְּהִלִּים ח, ג).
הָיָה ר' מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם? שֶׁנֶּאֱמַר עַל שִׁירַת הַיָּם "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" (תְּהִלִּים סח, כז) שֶׁגַּם מִן הָרֶחֶם ("מָקוֹר") בֵּרְכוּ אֶת ה' כְּשֶׁנִּקְהֲלוּ ("בְּמַקְהֵלוֹת") עַל הַיָּם.
וְשׁוֹאֲלִים: וַהֲרֵי הָעֻבָּרִים בִּמְעֵי אִמָּם לָא חָזוּ, וְאֵיךְ אָמְרוּ "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"? אָמַר ר' תַּנְחוּם: כֶּרֶס שֶׁל אִמָּם נַעֲשָׂה לָהֶן כְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה (כִּזְכוּכִית שֶׁקֻּפָּה), וְרָאוּ דַּרְכָּהּ.
בבלי סוטה עפ"י שטיינזלץ
הרעיון – חוויית נס קריעת ים סוף ותפילת ההודיה על הנס היתה כה גדולה, שהקיפה כל נפש חיה שהיתה שם, אפילו את העוללים והיונקים, ואפילו את העֻבָּרִים שבמעי אמותיהם. רעיון זה דומה לרעיון אודות נשמות כולנו, שהיו שם, במעמד הר סיני, אלפי שנים לפני שנולדנו. בכל רגע גדול בהיסטוריה משתתפים גם ילדים רכים, הנושאים עמם זיכרון כלשהו מהאירוע, ואצל חלק מהם אירוע זה טובע חותם משמעותי על חייהם בהמשך. גם בדורות האחרונים יש לנו עדויות רבות מאנשים שחוו את מלחמת העולם השניה כתינוקות בזרועות הוריהם, הנמלטים ליערות, או כילדים הלוקחים חלק בריקודים הספונטניים של ליל הכרזת העצמאות.
השתתפותם של העוללים במעמד קריעת ים סוף היתה השתתפות פעילה – כל כך מרשים היה האירוע. הפסוק מהתנ"ך, עליו מבוסס רעיון זה הוא "מִפִּי עוֹלָלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" (תְּהִלִּים ח, ג).
גדולתו וכוחו של אלוהים קיבלו אישור מפיהם של עוללים ויונקים, שראו את השכינה במו עיניהם. הם אפילו היו מסוגלים לדבר, ואת דברי השבח והאישור שלהם מוצאים חז"ל באמירה "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שְׁמוֹת טו, ב). אלה היו דבריהם של העוללים, כך מספר לנו המדרש.
אחד הז'אנרים המוכרים במדרשי חז"ל היא תחרות הפרחת גוזמאות או מעשיות פנטסטיות. אם אמר ר' יוסי הגלילי, שאפילו תינוקות ועוללים דיברו שיר, עונה אחריו ר' מאיר, ומוסיף (איך אומרים בפוקר? 'אני משווה ומוסיף'), שאפילו עוברים במעי אמותיהם הצטרפו למקהלת השבח, ואם נחוץ חיזוק לרעיון מבדח זה, הרי שמדרש על הפסוק "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל" (תְּהִלִּים סח, כז) יספק את הסחורה. 'מקור ישראל', על פי ר' מאיר, הם הרְחָמים של נשות ישראלִ, המקור ממנו יוצאים התינוקות.
על זאת רוצים החכמים להתווכח (מין ספורט שכזה), והם שואלים: כיצד ראו העוברים בתנאי ההאפלה שבתוך אמותיהם את אלוהים? עבור ר' מאיר זו הרמה להנחתה. יש לו תשובה גם על קושיה זו, ואותה הוא, אולי, שואב מחוויותיו בצלילה במפרץ אילת, או מִשַּׁיִט בסירה עם קרקעית זכוכית. נס נוסף התרחש באותה שעה, ודפנות הרחם של כל אם הריונית נעשו שקופים כזכוכית, וכך מצטרפים גם העוברים למקהלה הגדולה, האומרת את שירת הים.