חָנָא בַּר אִיסָק בָּא לוֹ אָח מִבֵּי חוֹזָאָה, שֶׁהוּא מָחוֹז רָחוֹק מִן הַיִּשּׁוּב הַיְּהוּדִי הָעִקָּרִי בְּבָבֶל. בָּא (אוֹתוֹ) אָדָם, וְטָעַן שֶׁהוּא אָחִיו, ואָמַר לוֹ: 'חֲלֹק לִי חֵלֶק בְּנִכְסֵי אָבִינוּ שֶׁמֵּת!', שֶׁבֶּהֱיוֹתוֹ צָעִיר, נְטָלוֹ אָבִיו וֶהֱבִיאוֹ לְבֵי חוֹזָאָה וְגִדְּלוֹ שָׁם, וּמֵת שָׁם אָבִיו, וְחָזַר זֶה לִתְבֹּעַ חֶלְקוֹ בִּירֻשַּׁת הָאָב. אָמַר לוֹ (חָנָא בַּר אִיסָק) :'אֵינִי מַכִּיר אוֹתְךָ!' בָּא אוֹתוֹ אָח לִפְנֵי רַב חִסְדָּא לִטְעוֹן. אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא: יָפֶה אָמַר לָךְ (כְּלוֹמַר, טַעֲנָה זוֹ יֵשׁ לָה בִּסּוּס), שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ" (בְּרֵאשִׁית מב, ח), מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא יוֹסֵף מֵאֶרֶץ כְּנַעַן בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן, וּבָא כְּשֶׁפָּגְשׁוּ אוֹתוֹ בַּחֲתִימַת זָקָן, וְלָכֵן לֹא הִכִּירוּהוּ, וְאִם כֵּן יֵשׁ בָּסִיס לְטַעֲנָתוֹ, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אוֹתְךָ.
אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא (לָאִישׁ מִבֵּי חוֹזָאָה): 'לֵךְ, הָבֵא עֵדִים, שֶׁאָחִיו אַתָּה! ' אָמַר לוֹ: 'יֵשׁ לִי עֵדִים, וְהֵם מְפַחֲדִים מִמֶּנּוּ, שֶׁאָדָם אַלִּים הוּא, וְלָכֵן לֹא יָעִידוּ לְטוֹבָתִי'. אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא, לַנִּתְבָּע: 'לֵךְ, הָבֵא אַתָּה עֵדִים שֶׁלֹּא אָחִיךָ הוּא'. אָמַר לוֹ הַנִּתְבָּע: 'וְכִי הַדִּין כָּךְ? הֲלֹא הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְזֶה שֶׁרוֹצֶה לְהוֹצִיא מִמֶּנִּי חֵלֶק מִיְּרֻשַּׁת הָאָב, צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ אֶת דְּבָרָיו!' אָמַר לוֹ רַב חִסְדָּא: 'כָּךְ אֲנִי דָּן אוֹתְךָ וְאֶת כָּל הָאַלִּימִים, חֲבֵרֶיךָ, שֶׁאֲנִי הוֹפֵךְ אֶת חוֹבַת הָרְאָיָה עָלֶיךָ!' וַהֲרֵי יֵשׁ לַחְשֹׁשׁ (שֶׁמָּא) עַכְשָׁו גַּם כֵּן יָבוֹאוּ הָעֵדִים, וִישַׁקְּרוּ מִפְּנֵי הַפַּחַד מִמֶּנּוּ, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר: שְׁתֵּי עֲבֵרוֹת לֹא יַעֲשׂוּ - גַּם לְהַעֲלִים אֶת הָאֱמֶת, וְגַם לְשַׁקֵּר. הֲרֵי שֶׁסּוֹמְכִים עַל נִמּוּק זֶה, וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁחוֹשְׁשִׁים לְעֵדוּת שֶׁקֶר.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
דיון מעניין זה מופיע במסכת כתובות כנלווה לדיון בכשרות טהרתן של נשים יהודיות, שנלקחו בשבי, והן שבות הביתה, ומצהירות כי לא נאנסו, וכי על כן טהורות הן ורשאיות להינשא אפילו לכוהן. גם בסיפור העיקרי מתלבטים החכמים אם להאמין לאותן נשים או לא, ומה ערכם של עדים שהיו שם, שבאו להבטיח, שאותן נשים דוברות אמת. הספק הזה מזכיר לי את אותו נאשם בגניבה, האומר בבית המשפט: 'אני יכול להביא מאה עדים שלא ראו שגנבתי'...
ובכן, אנו שבים לסיפור המלווה, סיפור אודות אדם שבא ממרחקים (בי חוזאה היה מחוז מרוחק על יובלי החידקל, מקום בו עברו דרכי שיירות מסחר) אל יהודי בבלי בעל נכסים, ומספר שהוא אחיו, ושאביהם עזב את בבל עמו, ושם, בבי חוזאה, נפטר. הוא יודע כי האב השאיר משפחה ונכסים בבבל, וכעת בא הוא לתבוע את חלקו בירושה. האיש הבבלי, כך נקרא לו, אומר לאורח: 'איני מכיר אותך!', והעניין מובא בפני רב חסדא, שהיה ידוע כדיין, בנוסף לכך שעמד בראש ישיבת סורא.
רב חסדא מכיר בעובדה, ששנים רבות חלפו מאז נפרדו האחים (אם בכלל), ועל כן דבריו של האח הבבלי ('איני מכיר אותך!') הגיוניים כשם שאחיו של יוסף לא הכירוהו בעומדם לפניו במצרים. הוא מצווה על האח מבי חוזאה להביא עדים, שיוכלו לאמת את גרסתו. 'יש לי עדים טובים' – אומר האח מבי חוזאה – 'אבל הם מפחדים להעיד, כי אחי הבבלי איש אלים הוא'. מסתבר, שלמרות ששנים רבות חלפו, והאיש מבי חוזאה לא ביקר את אחיו כל אותו זמן, הוא הצליח לאסוף מידע על אחיו, וגילה כי הוא מטיל יראה על סביבותיו, והוא חושש פן יבולע לעדים שלו.
לאח הבבלי יש טענה חזקה מהתחום המשפטי: 'הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה', כלומר – אם תובע פלוני את אלמוני על דבר, שאלמוני מתכחש לו, חובת ההוכחה היא על פלוני התובע. אם כן, מה רוצה ממנו רב חסדא?
וכאן מפעיל רב חסדא שיקול, שיתכן שללא סמכותו כאב בית דין לא היה מרשה לעצמו להשתמש בו. הוא אומר לאח הבבלי: 'כָּךְ אֲנִי דָּן אוֹתְךָ וְאֶת כָּל הָאַלִּימִים, חֲבֵרֶיךָ, שֶׁאֲנִי הוֹפֵךְ אֶת חוֹבַת הָרְאָיָה עָלֶיךָ!'. כלומר, רב חסדא פועל בניגוד למקובל, והוא מטיל את חובת הראיה על האח הבבלי בשל התנהגותו האלימה, המטילה פחד על עדים. כעת יצטרך אותו איש לטרוח על הבאת עדים, שישכנעו את רב חסדא, שאין סיכוי שהאורח מבי חוזאה הוא אחיו של המקומי. כמובן, קל יותר להוכיח שאתה אחיו של פלוני מאשר להוכיח שאתה לא אחיו, אם אין לך גישה לבדיקות DNA, שעדיין לא היו זמינות באותם ימים רחוקים...
יש לקח מהסיפור הזה? נוכל לומר, כי חכמי התלמוד ידעו היטב, כי חשוב מאד לאמת את עדותם של אנשים במשפט, וכי יש להם, לעדים, סיבות מסיבות שונות להעיד עדות שקר או להירתע ממתן עדות. רב חסדא אולי חשש מעדוּת של אנשים שאינו מכיר, מה גם שבמקרה זה לא הגיע אותו תובע מבי חוזאה עם עדים, ואף נימק מדוע לא עשה זאת. רב חסדא, שהכיר את אנשי מקומו, העדיף לסמוך על עדות המקומיים, גם אם הטיל על הנתבע להשיג עדות משכנעת לעניין, הקשה מאד להוכחה.