חֲמִשָּׁה דְּבָרִים צִוָּה ר' עֲקִיבָא אֶת ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, כְּשֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין. תְּחִלָּה אָמַר לוֹ ר' שִׁמְעוֹן: רַבִּי, לַמְּדֵנִי תּוֹרָה! אָמַר לוֹ: אֵינִי מְלַמֶּדְךָ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה שֶׁבְּדָבָר. אָמַר לוֹ בְּהִתּוּל: אִם אֵין אַתָּה מְלַמְּדֵנִי — אֲנִי אוֹמֵר לְיוֹחַי אָבִי, וּמוֹסֶרְךָ לַמַּלְכוּת. כְּלוֹמַר: וְכִי מָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת לְךָ כְּדֵי לְשַׁכְנֵעַ אוֹתְךָ בְּכָךְ? הֲלֹא אַתָּה כְּבָר אָסוּר בְּבֵית הַסֹּהַר! אָמַר לוֹ: בְּנִי, דַּע, כִּי יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָעֵגֶל רוֹצֶה לִינֹק, פָּרָה רוֹצָה לְהָנִיק, אֶלָּא שֶׁחוֹשֵׁשׁ אֲנִי מִן הַסַּכָּנָה. אָמַר לוֹ: וּמִי בְּסַכָּנָה? וַהֲלֹא עֵגֶל בְּסַכָּנָה, שֶׁהֲרֵי אַתָּה אָסוּר כְּבָר, וְרַק אֲנִי עָשׂוּי לְהִסְתַּכֵּן.
אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֹמַר לְךָ דְּבָרִים אֲחָדִים: אִם בִּקַּשְׁתָּ לֵחָנֵק — הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל, שֶׁהוּא מָשָׁל לְכָךְ, שֶׁאִם רוֹצֶה אַתָּה לוֹמַר דָּבָר שֶׁיִּתְקַבֵּל עַל לֵב הַבְּרִיּוֹת, אֱמֹר אוֹתוֹ בְּשֵׁם אָדָם גָּדוֹל. וּכְשֶׁאַתָּה מְלַמֵּד אֶת בִּנְךָ — לַמְּדֵהוּ בְּסֵפֶר מֻגָּהּ, וְשׁוֹאֲלִים: בַּמֶּה מְדֻבָּר? אָמַר רָבָא: וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאָמַר זֹאת רַב מִשָּׁרְשְׁיָא: בְּלִמּוּד חָדָשׁ, כִּי שַׁבֶּשְׁתָּא (שְׁגִיאָה), כֵּיוָן שֶׁנִּכְנֶסֶת —נִכְנֶסֶת, שֶׁאִם בִּתְחִלַּת הַלִּמּוּד הוּא מַתְחִיל בִּשְׁגִיאָה, תִּשָּׁאֵר הַשְּׁגִיאָה מֻשְׁרֶשֶׁת אֶצְלוֹ לְתָמִיד.
וְעוֹד אָמַר לוֹ: לֹא תְבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה, שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ חֲבֵרְךָ. וְשׁוֹאֲלִים: מָה הוּא פֵּרוּשׁ דָּבָר זֶה? — שֶׁנּוֹשֵׂא גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, שֶׁאָמַר הֶחָכָם: גָּרוּשׁ שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה — אַרְבַּע דֵּעוֹת בַּמִּטָּה (בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ), שֶׁכֵּן גַּם הִיא וְגַם הוּא חוֹשְׁבִים גַּם זֶה עַל זֶה, וְגַם עַל בְּנֵי זוּגָם הַקּוֹדְמִים. וְאִם תִּרְצֶה, אֱמֹר: אֲפִילּוּ בְּאַלְמָנָה נְכוֹנָה עֵצָה זוֹ.
עוֹד הוֹסִיף וְאָמַר לוֹ: מִצְוָה וְגוּף – גָּדוֹל, כְּלוֹמַר, דָּבָר, שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתוֹ גַּם מִשּׁוּם מִצְוָה וְגַם הֲנָאָה לַגּוּף — זֶה מִי שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת וְלֹא שָׂכָר, כְּלוֹמַר, מַלְוֶה לַחֲבֵרוֹ כֶּסֶף, וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ קַרְקַע כְּמַשְׁכּוֹן, וְאוֹכֵל מִפֵּרוֹתֶיהָ, וּמְנַכֶּה דְּמֵי פֵּרוֹת אֵלֶּה מִן הַהַלְוָאָה, שֶׁבְּכָךְ יֵשׁ הֲנָאָה גַּם לַלּוֹוֶה וְגַם לַמַּלְוֶה. מִצְוָה וְגוּף -טָהוֹר, הוּא מִי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, וְעַל יְדֵי כָּךְ נִשְׁמַר בְּטָהֳרָה, וְלוֹ בָּנִים, וּמְקַיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.
בבלי פסחים עפ"י שטיינזלץ
התמונה של התלמיד ר' שמעון בר יוחאי, המבקר את רבו, ר' עקיבא, החבוש בבית הסוהר, היא תמונה פנטסטית. היתכן שהרומאים אִפשרו ביקור כזה? מילא – אולי לצורך המדרש...
והתלמיד מבקש מֵרַבּוֹ ללמדו משהו. יכול היה ר' עקיבא לסרב בטענה שמצב רוחו שפוף, או כי אין מה ללמוד מאדם ההולך לקראת מותו; אבל ר' עקיבא מספק סיבה אחרת לסרובו, והיא שהוא מפחד מפני הסכנה שבדבר. עונה לו ר' שמעון: מה הסכנה בכך? לו סיפרתי לאבי על שלימדת אותי, בניגוד לאיסור על לימוד תורה, ולו היה אבי מספר לשלטונות על כך, מה היו עושים לך, שלא עשו כבר? הלא אתה בבית האסורים! ר' עקיבא שולף פתגם יפה, האומר כי 'יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָעֵגֶל רוֹצֶה לִינֹק, פָּרָה רוֹצָה לְהָנִיק', כלומר, יותר ממה שהתלמיד רוצה ללמוד, המורה רוצה ללמד. ר' שמעון מזכיר לו, שמי שלוקח על עצמו סיכון הפעם הוא העגל, כלומר הוא עצמו, ואת הסיכון הזה הוא מוכן לקחת. וכך מנצל ר' עקיבא את השעה הקצרה שיש להם ביחד, לא ללימוד תורה ארוך, כי אם לסדרה של עצות, שאינן נראות כאוסף החשוב ביותר של עצות לחיים מפי אדם, העומד למות.
'אִם בִּקַּשְׁתָּ לֵחָנֵק — הִתָּלֵה בְּאִילָן גָּדוֹל' – שטיינזלץ מכיר את השימוש שאנו עושים בפתגם זה, ומייחס את המשמעות הזאת גם לדבריו של ר' עקיבא. האם הדימוי של המבקש להתאבד בתלייה, הבוחר באילן גדול, כדי שהמבצע יעלה יפה לבין ההסתמכות על דבריו של חכם גדול בתורה כדי שדבריך ישכנעו אינו דימוי מאולץ ומוזר? אולי חושב ר' עקיבא על כך, שבחירת ר' שמעון בר' עקיבא האסיר כמורה כמוה כהתאבדות?
'כְּשֶׁאַתָּה מְלַמֵּד אֶת בִּנְךָ — לַמְּדֵהוּ בְּסֵפֶר מֻגָּהּ' – מזכיר לנו, שהבעיה של ספרי לימוד שלא עברו עריכה והגהה קפדנית היא עתיקת יומין. כיום אין רואים בספרי לימוד מקור סמכותי לְיֶדַע כמו בעבר, והרבה למידה נסמכת על מקורות עוד פחות אמינים כמו המרשתת...
'לֹא תְבַשֵּׁל בִּקְדֵרָה, שֶׁבִּשֵּׁל בָּהּ חֲבֵרְךָ' – עוד פתגם תלמודי, קצת פחות מוכר, הרומז, לדעת חז"ל לבעייתיות של נישואין שניים, שאינם מצליחים להיפרד מן העבר של הנישואין הראשונים. לדעת חז"ל עצם העובדה, שהזוג הנישא בפעם השניה, כבר חווה בעברו אינטימיות גופנית עם אחרים, פוגמת באינטימיות של הקשר החדש. רבים מהנישאים בפעם השנייה משבחים את היתרונות של הבחירה הבוגרת והמנוסה יותר בבן הזוג.
שתי העצות האחרונות נמסרות בקיצור טלגרפי: 'מִצְוָה וְגוּף – גָּדוֹל', ו'מִצְוָה וְגוּף -טָהוֹר', וללא ההסבר התלמודי לא היינו מפענחים את המסר. ישנן מצוות, המעניקות לגוף גם הנאה (או טוהר) תוך קיומן. הדוגמה הראשונה שנותן התלמוד היא מעניינת במיוחד, שכן היא מתארת אדם, המלווה כסף לחברו (וזו מצווה), מקבל כפיקדון חלקת שדה, שהוא זכאי ליהנות מפירותיה כל עוד לא הוחזרה ההלוואה, אך המלווה עושה מצווה נוספת, בהורידו מסכום ההלוואה את ערך הפירות שאסף מאותה חלקת שדה, ובכך הוא תורם גם לרווחתו של הלווה. כמה שונה אופיה של עסקה כזאת מהלוואת נשך, המעמידה בסכנה את הלווה, שמסתכן באיבוד היכולת להחזיר את ההלוואה.