יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי

אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה... וְעוֹד צְוָחָה: צֵא מִכָּאן, יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי, שֶׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם. מִתּוֹךְ אִסְטְנִיסוּת יְתֵרָה וְחֹסֶר יַחַס לַעֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ הָיָה יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי כּוֹרֵךְ אֶת יָדָיו בְּשִׁירָאֵי (בְּמֶשִׁי), וְעוֹשָׂה עֲבוֹדָה, שֶׁפּוֹסֵל אֶת הָעֲבוֹדָה בַּמִּקְדָּשׁ מִשּׁוּם חֲצִיצָה בֵּינוֹ וּבֵין כְּלִי הַקֹּדֶשׁ, וְאַף בִּזָּיוֹן יֵשׁ בְּכָךְ, שֶׁמַּרְאֶה שֶׁאֵין כְּדַאי לְלַכְלֵךְ יָדָיו בְּאֵלֶּה.

בַּבְלִי פְּסָחִים

מֶה עָלְתָה לוֹ? מְסֻפָּר: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה הָיוּ יוֹשְׁבִים וְדָנִים בְּעִנְיְנֵי מַאֲכָל. הַמֶּלֶךְ אָמַר: הַגְּדִי מֻבְחָר, וְהַמַּלְכָּה אָמְרָה: הַכֶּבֶשׂ מֻבְחָר. אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם: נִשְׁאַל אֶת יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל הוּא, וְהוּא מֵבִין בְּמִינֵי תַּבְשִׁיל. שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ. אָמַר לָהֶם: אִם הַגְּדִי הָיָה מֻבְחָר, כְּדִבְרֵי הַמֶּלֶךְ, הָיָה עוֹלֶה לְקָרְבַּן הַתָּמִיד, וְלֹא הַכֶּבֶשׂ (ראה בַּמִּדְבָּר כח, ד). בִּזְמַן שֶׁאָמַר דְּבָרִים אֵלֶּה, הֶרְאָה בְּיָדוֹ תְּנוּעָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ זִלְזוּל. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְהֶרְאָה בְּיָדוֹ בִּתְנוּעָה כָּזוֹ, קַצְּצוּ אֶת יַד יְמִינוֹ! נָתַן יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי שֹׁחַד לִפְקִידִי הַמֶּלֶךְ, וְקָצְצוּ אֶת יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית בִּמְקוֹמָהּ. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶת הַמַּעֲשֶׂה, וְאָמַר שֶׁיְּקַצְּצוּ גַּם כֵּן אֶת יָדוֹ הַיְּמָנִית, וְנִמְצָא שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי יָדָיו קְצוּצוֹת. אָמַר רַב יוֹסֵף: בָּרוּךְ הקב"ה, שֶׁנָּטַל לוֹ לְיִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי אֶת גְּמוּלוֹ, שֶׁהָיָה כּוֹרֵךְ שִׁירָאִים עַל יָדָיו, וּמְמַעֵט בִּכְבוֹד שָׁמַיִם, וְנִקְּצְצוּ יָדָיו.

בַּבְלִי כְּרִיתוּת

תקופת החשמונאים התאפיינה במלחמות פנימיות בין מעמדות וזרמים שונים בעם. חכמים נאבקו בכוהנים, פרושים נאבקו בצדוקים, וגם המלכים החשמונאיים לא טמנו ידם בצלחת בעניינים אלה. אם שייך הסיפור לתקופת אלכסנדר ינאי, נוכל להוסיף, כי הוא נטה לכיוון הצדוקים, וכי חכמי הפרושים תבעו ממנו את הפרדת המלוכה מן הכהונה, מה שהיה לא מקובל על ינאי. גם בין הכוהנים היו מאבקי שליטה, והמדרש שלפנינו מספר על ריב בין המלך ינאי ליששכר איש ברקאי, שהיה כוהן, ואולי אפילו כוהן גדול.

עם המלך לא כדאי להסתכסך. אכזריות המלכים לבית חשמונאי היתה כבר מוכרת וידועה. אחיו של ינאי, אריסטובולוס, שמלך ביהודה לפני ינאי, כלא אפילו את אמו בבית הסוהר, והרעיבה שם עד מוות.

יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי, שהיה כוהן מהמעמד הגבוה ביותר, היה עשיר ומפונק, ואת התדמית השלילית שלו (בעיני חכמים) הוא קנה, שכעסק בהקרבת הקרבנות כשכסיות של משי על ידיו, כדי לא ללכלך אותן. הדבר היה לצנינים בעיניהם של חז"ל, ומעשהו זה גרם, לדבריהם, לאחת מארבע הצווחות שצווחה העזרה של בית המקדש על חטאיהם של כוהנים.

מסתבר שהאיש היה גם יהיר, וכשהמלך והמלכה קוראים לו להכריע מי עדיף כמאכל – גדי או כבש, הוא נופל בפח, ובהבעה של זלזול אומר להם משהו כמו: 'איך זה שאין לכם מושג? על פי חוקי הקרבנות בתורה ברור כי אלוהים מעדיף כבש!'. יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי שכח פרט קטן. המלך הוא שהעדיף את הגדי, בעוד שהמלכה בחרה בכבש. הכוהן היה צריך להבין כי המלך תובע ממנו לעמוד לצדו, והוא בחר, למרבה הצער, בהעדפתה של המלכה.

על כך ינאי לא היה מוכן להבליג, והוא ציווה לקצץ את ידו הימנית של הכוהן, היד שהונפה בזלזול כאשר הצביע על הכבש כבחירה המועדפת. יִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי עוד ניסה להציל את היד היותר טובה שלו, ושיחד את אנשי המלך כדי שיקצצו את השמאלית דווקא, וכך הם עשו. שמע על כך המלך, ובלי להתבלבל הורה על קיצוץ היד הימנית כבונוס.

כששניים מהמעמדות השנואים על החכמים הפרושים רבים ביניהם, שמחים חכמינו, והם חותמים את סיפור הזוועות הזה בקביעה, כי העונש הנורא הגיע לו, לְיִשָּׂשׂכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי, שהתנהגותו בעת הקרבת הקרבנות נראתה להם גאוותנית ומפגינה עליונות.

לא יחלפו מאה וחמישים שנה, ומעמד הכוהנים יאבד את חשיבותו בשל חורבן בית המקדש, אך הסיפורים אודות כוהנים שסרחו ימשיכו לככב בספרות חז"ל.