רַבִּי יִצְחָק בֶּן פִּנְחָס אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ וְאֵין בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת, לֹא טָעַם טַעַם שֶׁל חָכְמָה. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת וְאֵין בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ, לֹא טָעַם טַעַם שֶׁל יִרְאַת חֵטְא.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ וְאֵין בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת, זֶה גִּבּוֹר וְאֵינוֹ מְזֻיָּן. כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת וְאֵין בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ, חַלָּשׁ וְזַיִן בְּיָדוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ זֶה וְזֶה, גִּבּוֹר וּמְזֻיָּן.
(אבות דרבי נתן )
כל כך הרבה נאמר על חשיבות השילוב בין הלכה ומדרש (הלכה ואגדה). מבנהו של התלמוד מעיד על כך, שחז"ל לא ראו כל טעם בהפרדה בין השניים, ועל כן דברי הלכה ומדרש משולבים בו שילוב כל כך עמוק, שקשה מאד להפריד ביניהם. ביאליק ורבניצקי, במפעלם האדיר 'ספר האגדה' התמודדו עם האתגר הזה ויצרו ספר קל לקריאה, המהווה מעין ז'אנר ספרותי יחודי, אבל לא כל אחד ימצא טעם בהפרדה זו.
לפנינו שתי אמירות של חז"ל, המנסות לומר לנו, שכל המחזיק רק בהלכות או רק באגדות יוצא שכרו בהפסדו.
כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ וְאֵין בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת, לֹא טָעַם טַעַם שֶׁל חָכְמָה. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת וְאֵין בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ, לֹא טָעַם טַעַם שֶׁל יִרְאַת חֵטְא.
בהלכות יש חכמה – אולי מבוססת חכמה זו על היסקים לוגיים, והיא הצבר של ידע אמין. כאן השכל מדבר.
במדרשי האגדה יש יראת חטא, משהו מתחום הרגש, כמו אהבה, מסירות, חמלה והנאה.
כולנו מנהלים את חיינו גם על פי השכל וגם על פי הרגש. כולנו זקוקים גם לזה וגם לזה.
כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ וְאֵין בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת, זֶה גִּבּוֹר וְאֵינוֹ מְזֻיָּן. כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת וְאֵין בְּיָדוֹ מִדְרָשׁ, חַלָּשׁ וְזַיִן בְּיָדוֹ. יֵשׁ בְּיָדוֹ זֶה וְזֶה, גִּבּוֹר וּמְזֻיָּן.
המדרש וההלכה הם כלים להתמודדות במלחמת החיים. אנו זקוקים לשני הכלים כדי להצליח. מי שמתאפיין בגבורה, באומץ לב, בביטחון עצמי ובנאמנות לערכים – מוכן לצאת לקרב, אך אם אין בידו גם כלים של חכמה, הרי הוא כגיבור שאינו מצויד בכלי נשק. מי שקנה לעצמו כלי נשק למלחמה, אך רוחו רפה ואינו מחויב רגשית להתמודדות הקשה, לא יצליח.
אחד הלקחים שעלינו להפיק מאמירותיו אלה של רבי יצחק בן פנחס הוא חשיבותם של המדרשים בספרות התלמודית, בהיותם מחזקים את רוחנו, מעשירים אותה, ובונים את המסירות שלנו למערכת ההלכתית שיצרנו.