אַבָּא סִקְרָא רֹאשׁ הַבִּרְיוֹנִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה. שָׁלַח לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בּוֹא בַּחֲשַׁאי אֵלַי! בָּא. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: עַד מָתַי אַתֶּם עוֹשִׂים כָּךְ, וְהוֹרְגִים אֶת הָעוֹלָם בָּרָעָב? אָמַר לוֹ אַבָּא סִיקְרָא: מָה אֶעֱשֶׂה, שֶׁאִם אֹמַר לָהֶם דָּבָר, יַהַרְגוּ אוֹתִי! אָמַר לוֹ: רְאֵה אֵיזוֹ תַּקָּנָה בִּשְׁבִילִי, שֶׁאֲנִי אֵצֵא מִחוּץ לָעִיר; אֶפְשָׁר עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁתְּהֵא הַצָּלָה מְעַטָה.
אָמַר לוֹ אַבָּא סִיקְרָא: כָּךְ תַּעֲשֶׂה וְתֵצֵא מִן הָעִיר: עֲשֵׂה עַצְמְךָ חוֹלֶה, וְיָבוֹאוּ הַכֹּל וְיִשְׁאֲלוּ בְּךָ לִשְׁלוֹמְךָ, כִּבְחוֹלֶה, שֶׁיִּתְפַּרְסֵם הַדָּבָר, וְאַחַר כָּךְ הָבֵא דָּבָר מַסְרִיחַ, וְהַשְׁכֵּב לְיָדְךָ, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁמַּתְּתׇ, וּמַסְרִיחַ כְּבָר, וְיִכָּנְסוּ אֶצְלְךָ לְהוֹצִיאֲךָ תַּלְמִידֶיךָ, וְלֹא יִכָּנֵס אֶצְלְךָ אִישׁ אַחֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בְּךָ שֶׁאַתָּה קַל, שֶׁהֵם, הַבִּרְיוֹנִים, יוֹדְעִים שֶׁאָדָם חַי קַל מִמֵּת.
עָשָׂה רַבָּן יוֹחָנָן כָּךְ. נִכְנָס בּוֹ מִתַּחַת לְמִטָּתוֹ כְּדֵי לְנָשְׁאָהּ ר' אֱלִיעֶזֶר מִצַּד אֶחָד, ור' יְהוֹשֻׁעַ מִצַּד אַחֵר. כַּאֲשֶׁר בָּאוּ לְפֶתַח הָעִיר, רָצוּ הַשּׁוֹמְרִים לִדְקֹר אוֹתוֹ, כְּדֵי לִבְדֹּק אִם בֶּאֱמֶת מֵת הוּא, שֶׁכָּךְ הָיוּ עוֹשִׂים. אָמַר לָהֶם אַבָּא סִיקְרָא: יֹאמְרוּ הָרוֹמָאִים: רַבָּן דְּקָרוּ, כְּלוֹמַר, אֲפִלּוּ אֶת רַבָּם הֵם דּוֹקְרִים! רָצוּ לִדְחֹף אוֹתוֹ, לִבְדֹּק אוּלַי חַי הוּא, וְיִצְעַק מֵחֲמַת הַדְּחִיפָה. אָמַר לָהֶם אַבָּא סִיקְרָא: יֹאמְרוּ: רַבָּן דָּחֲפוּ! פָּתְחוּ לוֹ אֶת הַשַּׁעַר, וְהוֹצִיאוּהוּ.
כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ רַבָּן יוֹחָנָן לְשָׁם, לְמַחֲנֶה הָרוֹמָאִים, אָמַר לְאַסְפַּסְיָנוּס: "שָׁלוֹם עָלֶיךָ הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם עָלֶיךָ הַמֶּלֶךְ"! אָמַר לוֹ אַסְפַּסְיָנוּס: מְחֻיָּב אַתָּה שְׁתֵּי מִיתוֹת. אַחַת, שֶׁאֵין אֲנִי מֶלֶךְ, וְאַתָּה קוֹרֵא לִי מֶלֶךְ; וְעוֹד, אִם מֶלֶךְ אֲנִי, עַד עַכְשָׁו מַדּוּעַ לֹא בָּאתָ אֵלַי? אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בִּתְשׁוּבָה לִשְׁאֵלוֹתָיו: מָה שֶׁאָמַרְתָּ "אֵין אֲנִי מֶלֶךְ" - אָמְנָם מֶלֶךְ אַתָּה, וְאִם לֹא עַכְשָׁו, תִּהְיֶה מֶלֶךְ בֶּעָתִיד, שֶׁאִם לֹא מֶלֶךְ אַתָּה, לֹא נִמְסֶרֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּיָדְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" (יְשַׁעְיָה י, לד), וְאֵין "אַדִּיר" אֶלָּא מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ, וּמוֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יָצָא" (יִרְמְיָה ל, כא), הֲרֵי שֶׁ"אַדִּיר" מְקַבֵּל לְמוֹשֵׁל. וְאֵין "לְבָנוֹן" אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דְּבָרִים ג, כֹּה). וּמָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁאֵלָתְךָ הַשְּׁנִיָּה: אִם מֶלֶךְ אֲנִי, מַדּוּעַ לֹא בָּאתָ אֵלַי עַד עַכְשָׁו - הַבִּרְיוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ לֹא הִנִּיחוּ לָנוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן.
הֵבִין אַסְפַּסְיָנוּס, כִּי רַבָּן יוֹחָנָן מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא לְהַחֲרִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם. אָמַר לוֹ אַסְפַּסְיָנוּס לְרַבָּן יוֹחָנָן: אִלּוּ יֵשׁ לָאֲנָשִׁים חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן (נָחָשׁ) כָּרוּךְ עָלֶיהָ, לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּגְלַל דְּרָקוֹן כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ? כָּךְ צָרִיךְ אֲנִי לְהַחֲרִיב אֶת הָעִיר עַל מְנָת לַהֲרֹג אֶת הַבִּרְיוֹנִים שֶׁבְּתוֹכָהּ. שָׁתַק רַבָּן יוֹחָנָן וְלֹא עָנָה. קָרָא עָלָיו רַב יוֹסֵף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים ר' עֲקִיבָא, שֶׁנִּתְקַיֵּם בּוֹ בְּרַבָּן יוֹחָנָן הַכָּתוּב: "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (יְשַׁעְיָה מד, כה), שֶׁכֵּן הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ כָּךְ בִּתְשׁוּבָה: לוֹקְחִים אָנוּ צְבָת, וְנוֹטְלִים אָנוּ אוֹתוֹ, אֶת הַדְּרָקוֹן, וְהוֹרְגִים אוֹתוֹ, וְאֶת הֶחָבִית מַשְׁאִירִים אוֹתָהּ שְׁלֵמָה, וְכָךְ צָרִיךְ הָיָה לַעֲשׂוֹת, לַהֲרֹג אֶת הַמּוֹרְדִים וּלְהַשְׁאִיר אֶת הָעִיר.
בֵּינְתַיִם, בְּתוֹךְ כְּדֵי שִׂיחָתָם, בָּא שָׁלִיחַ עָלָיו מֵרוֹמִי. אָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ: קוּם, שֶׁמֵּת לוֹ הַקֵּיסָר, וְאוֹמְרִים אוֹתָם חֲשׁוּבֵי רוֹמִי לְהוֹשִׁיבְךָ בָּרֹאשׁ וְלַעֲשׂוֹתְךָ קֵיסָר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אַסְפַּסְיָנוּס נָעוּל נַעַל אַחַת. רָצָה לִנְעֹל אֶת הָאַחֶרֶת, וְלֹא נִכְנְסָה לְרַגְלוֹ. רָצָה לַחְלֹץ אֶת הַנַּעַל הָאַחֶרֶת, שֶׁהָיָה נָעוּל בָּהּ, וְלֹא יָצְאָה. אָמַר: מַה זֹּאת?
אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן: לֹא תִּצְטַעֵר וְתִתְמַהּ, כִּי שְׁמוּעָה טוֹבָה בָּאָה לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" (מִשְׁלֵי טו, ל), וְשָׁמַנְתָּ מֵחֲמַת נַחַת. וְשָׁאַל: אֶלָּא מָה תַּקָּנָתוֹ, מָה אֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לַחְלֹץ אֶת הַנַּעַל? אָמַר לוֹ: שֶׁיָּבוֹא אָדָם, שֶׁלֹּא נוֹחָה דַּעְתְּךָ מִמֶּנּוּ, וְיַעֲבֹר לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם (עֶצֶם)" (מִשְׁלֵי יז, כב). עָשָׂה כֵּן, וְנִכְנְסָה רַגְלוֹ. אָמַר לוֹ אַסְפַּסְיָנוּס: וּמֵאַחַר שֶׁאַתֶּם חֲכָמִים כָּל כָּךְ, עַד עַכְשָׁו מַדּוּעַ לֹא בָּאתֶם אֵלַי? אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן: וְכִי לֹא אָמַרְתִּי לְךָ כְּבָר? אָמַר לוֹ: אֲנִי גַּם כֵּן אָמַרְתִּי לְךָ מָה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי לוֹמַר.
אָמַר לוֹ אַסְפַּסְיָנוּס: הוֹלֵךְ אֲנִי לְרוֹמִי לְקַבָּלַת תַּפְקִיד הַקֵּיסָר, וְאָדָם אַחֵר אֶשְׁלַח בִּמְקוֹמִי לְהַמְשִׁיךְ בַּמָּצוֹר עַל הָעִיר וְהַמִּלְחָמָה בָּהּ, אֶלָּא בַּקֵּשׁ מִמֶּנִּי דָּבָר, שֶׁאֶתֵּן לְךָ. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ, שֶׁלֹּא תַּחֲרִיב אוֹתָהּ, וְאֶת שׁוֹשֶׁלֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁתַּשְׁאִירֵם חַיִּים, וְלֹא תַּהַרְגֵם כְּדִין מוֹרְדִים, וְעוֹד תֵּן לִי רוֹפְאִים, שֶׁיְּרַפְּאוּ אוֹתוֹ, אֶת ר' צָדוֹק. קָרָא עָלָיו רַב יוֹסֵף, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהָיָה זֶה ר' עֲקִיבָא, אֶת הַפָּסוּק: "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר, וְדַעְתָּם יְסַכֵּל" (יְשַׁעְיָה מד, כה), שֶׁכֵּן הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ, שֶׁיַּנִּיחַ לָהֶם בְּפַעַם הַזֹּאת. וּמַסְבִּירִים: וְהוּא, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מַדּוּעַ לֹא עָשָׂה כֵּן? סָבַר, שֶׁמָּא כָּל כָּךְ לֹא יַעֲשֶׂה בִּשְׁבִילוֹ, וְהַצָּלָה מְעָטָה גַּם כֵּן לֹא תִּהְיֶה, וְלָכֵן בִּקֵּשׁ דָּבָר מוּעָט, שֶׁלְּפָחוֹת אוֹתוֹ יוּכַל לְקַבֵּל.
וְשׁוֹאֲלִים: רוֹפְאִים, שֶׁיְּרַפְּאוּ אוֹתוֹ, אֶת ר' צָדוֹק, מָה הוּא? כֵּיצַד רִפְּאוּהוּ? יוֹם רִאשׁוֹן הִשְׁקוּ אוֹתוֹ מֵי סֻבִּין. לְיוֹם הַמָּחָר הִשְׁקוּהוּ מַיִם עִם קֶמַח מְעֹרָב בְּסֻבִּין. לְיוֹם הַמָּחָר הִשְׁקוּהוּ מַיִם עִם קֶמַח, עַד שֶׁהִתְרַוְּחוּ מֵעָיו מְעַט מְעַט, שֶׁאִם הָיָה מַתְחִיל לֶאֱכֹל מִיַּד אֲכִילָה שֶׁל מַמָּשׁ, הָיָה מֵת מִכָּךְ.
בבלי גיטין עפ"י שטיינזלץ
ההיסטוריון של המרד ברומאים, יוסף בן מתתיהו, אינו מזכיר אירוע זה, ויתכן שמדובר באגדה יפה, שהגרעין ההיסטורי שלה הוא מצומצם למדי.
מה יש בו, בגרעין ההיסטורי הזה? המציאות הקשה של המצור על ירושלים, שליטת הבריונים, הסיקריקים, עליה, הבריחה מהעיר הנצורה של מתנגדים למרד, שידם השיגה לשלם עבור הוצאתם החוצה, קיומה של העיר יבנה עוד לפני חורבן הבית ופעולתו של רבן יוחנן בן זכאי בעיר זו אחרי החורבן.
מה באגדה זו, ככל הנראה, אינו אמת היסטורית? בתחילת המצור על ירושלים כבר עלה אספסיינוס לשלטון והפך לקיסר. מי שצר על ירושלים מלכתחילה היה בנו טיטוס. אם כן, המפגש האישי הדרמטי בין רבן יוחנן לאספסינוס הוא, ככל הנראה, יציר דמיונם של חז"ל.
המציאות החברתית והפוליטית הסבוכה בירושלים של זמן המצור באה לידי ביטוי באגדה בקשר המשפחתי בין רבן יוחנן לאבא סיקרא, שהיה מראשי הבריונים – הסיקריקים. אבא סיקרא נקרע בין נאמנותו לבן משפחתו המכובד, לנורמות האכזריות של מנהיגי המרד, שאפילו הרגו את המנסים לברוח מהעיר, כדי להרתיע אחרים מלעשות זאת. אבא סיקרא מסייע לבן משפחתו בחשאי, וניסיונו הרב מאפשר לו לצייד את רבן יוחנן בכל העצות שיסייעו לו להיחלץ מהמצור. תלמידיו הגדולים של רבן יוחנן, הלא הם ר' אליעזר ור' יהושע, נושאים אותו החוצה בארון מתים, ומונעים מהמורדים העומדים בשער העיר מלבדוק אם חי הוא אם מת. איך הורשו שני התלמידים להישאר מחוץ לעיר הנצורה – על זאת אין המדרש מספר.
המאפיין האגדי של הסיפור מתרומם לשיא שלו במפגש עם אספסיינוס. יכול היה רבן יוחנן להיעלם בחשאי אל אחת הערים שמחוץ לירושלים, אך יש לו משימה, שהוא מבקש להשלים – ביסוס המשך החיים היהודיים בארץ ישראל על ידי השגת מקום, שבו יחודשו לימודי התורה ועל ידי הצלת שושלת הנשיאות היהודית. אספסיינוס נעתר לו, וזאת בזכות הנבואה שמנבא לו רבן יוחנן – שהוא עתיד להיות לקיסר רומא.
לסיפור הראשי מתלווים כמה ספיחים מעניינים:
בעת המפגש בין אספסיינוס לרבן יוחנן עובר המצביא הרומאי חוויה מביכה. לאחר שנעל נעל אחת, הוא מגלה כי השניה אינה עולה על כף רגלו. רבן יוחנן מחלץ אותו מהמבוכה הזאת באמצעות ציטוט מספר פסוקים מקראיים. הפסוק "שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם" (מִשְׁלֵי טו, ל) – כך אומר רבן יוחנן – מסביר מדוע השמועה הטובה על הפיכת אספסיינוס לקיסר 'דישנה' את העצם של כף רגלו, והיא התנפחה, והקשתה על נעילת הנעל השניה. הפתרון לבעייה מצוי בפסוק "וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם (עֶצֶם)" (מִשְׁלֵי יז, כב). רבן יוחנן מציע למצביא להעביר על פניו איש, שאינו מוצא חן בעיניו. הדבר יביא לו רוח נכאה, וזו תייבש את העצם, וכך תצטמק כף הרגל, ותוכל להיכנס לנעל. הצלחת הפעולה מחזקת את רצונו הטוב של אספסיינוס להיעתר לבקשותיו של רבן יוחנן; אבל חז"ל תמהים: בשעת רצון זו לא יכול היה רבן יוחנן לבקש מאספסיינוס, שיניח לירושלים, ולא יחריב אותה? על תמיהה זו הם עצמם עונים בהנחה, שרבן יוחנן לא רצה להפריז בבקשותיו, כדי שלא יעלה את חמתו של אספסיינוס.
הסיפור הקטן הסוגר את המדרש שלנו הוא הריפוי של ר' צדוק. אותו חכם זקן חזה את חורבן הבית ארבעים שנה לפני האירוע, והוא ישב בתענית סגפנית במיוחד, אם כדי לנסות ולהעביר את רוע הגזרה, אם כביטוי של קינה על מה שכבר אינו ניתן למניעה. ברגע זה של עזיבת רבן יוחנן את ירושלים, מצוי ר' צדוק במצב בריאותי רעוע ביותר, ודווקא אותו חפץ רבן יוחנן להציל ולהשיב לחיים בריאים. מדוע הסכים ר' צדוק להפסיק את תעניתו הממושכת ולהתחיל לאכול – אין המדרש מספר לנו. רבן יוחנן קיבל עבורו רופאים טובים במיוחד, כאלה שמבינים, שאחרי הרעבה כה ממושכת חזרה לאכילה רגילה עלולה להביא למותו המיידי של החולה. הדבר מזכיר את ניצולי מחנות הריכוז, שעם השחרור נפטרו רבים מהם, כי לא עמדו בפיתוי לאכול ככל יכולתם. רבי צדוק מקבל דיאטה מיוחדת, המשיבה אותו בהדרגה ובזהירות לחיים.
ויבנה – מה היתה לפני המרד ברומאים? עיר מעורבת, שעברה מיד ליד, שחיו בה הרבה יהודים. לפי חלק מהחוקרים, הפכה יבנה לאחד ממחנות המעצר לאות יהודים שנמלטו מהמצור בירושלים או התנגדו למרד ברומאים.