חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים (תהלים פרק קכ פסוק ד)
אָמַר ר' לֵוִי: כָּל הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַקּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל, ד)
בבלי חגיגה
אָמַר רַב אַשִּׁי, אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן: פַּעַם אַחַת הָיִינוּ מְהַלְּכִים בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה יָרֵךְ שֶׁל בָּשָׂר אִתָּנוּ. פָּתַחְנוּ אֶת הַיָּרֵךְ, נִקַּרְנוּ אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה וְאֶת הֶחָלָב, וְהִנַּחְנוּ עֲשָׂבִים עָלֶיהָ. עַד שֶׁהֵבֵאנוּ עֵצִים, נִתְרַפְּאָה הַיָּרֵךְ, וְצָלִינוּ אוֹתָהּ. כַּאֲשֶׁר חָזַרְנוּ לְאוֹתוֹ מָקוֹם לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חָדְשֵׁי שָׁנָה, רָאִינוּ אֶת הַגֶּחָלִים הַלָּלוּ, שֶׁעֲדַיִן הֵם לוֹחֲשׁוֹת. כַּאֲשֶׁר בָּאתִי לִפְנֵי אָמֵימָר, אָמַר לִי: אוֹתוֹ עֵשֶׂב שֶׁשַּׂמְתֶּם, סַם חַיִּים הָיָה. אוֹתָם גֶּחָלִים, שֶׁל רֹתֶם הָיוּ.
בבלי בבא בתרא עפ"י שטיינזלץ
... שֶׁכָּל גֶּחָלִים כָּבִים מִבִּפְנִים, אֲבָל גַּחֲלֵי רְתָמִים - אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּבֶה מִבַּחוּץ, עֲדַיִן הוּא בּוֹעֵר מִבִּפְנִים. כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא מְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע, אע"פ שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְפַיְּסוֹ, וְהוּא מִתְפַּיֵּס, עֲדַיִן הוּא בּוֹעֵר מִבִּפְנִים. מַעֲשֶׂה בְּרֹתֶם אֶחָד, שֶׁהִצִּיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר, וְהָיָה דּוֹלֵק י"ב חֹדֶשׁ - חֹרֶף וְקַיִץ וְחֹרֶף.
בראשית רבא
הָרֹתֶם הַזֶּה, מִי שֶׁמַּדְלִיקוֹ - גֶּחָלָיו אֵינָם כָּבוֹת, וּמַעֲשֶׂה הָיָה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאִים בַּמִּדְבָּר, וְיָשְׁבוּ תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, לָקְטוּ עֵצִים מֵרֹתֶם, וּבִשְּׁלוּ לָהֶם מָה שֶׁיֹּאכְלוּ, וְאָכְלוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם. לְאַחַר שָׁנָה בָּאוּ לַמִּדְבָּר בְּאוֹתוֹ מְקוֹם הָרֹתֶם, וּמָצְאוּ אֵפֶר מִמָּה שֶׁהִדְלִיקוּ... מִשְּׁשׁוּ בָּאֵפֶר, וְהָלְכוּ עָלָיו, וְנִכְווּ רַגְלֵיהֶם מִן הַגֶּחָלִים שֶׁתַּחַת הָאֵפֶר, לְפִי שֶׁאֵינָן נִכְבּוֹת. לְכָךְ נִמְשָׁל לָשׁוֹן הָרַע כְּגַחֲלֵי רְתָמִים...
מדרש שוחר טוב
פרק תהלים ק"כ עוסק בלשון רמיה:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, אֶל יְהוָה בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי, וַיַּעֲנֵנִי: ב יְהוָה, הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר, מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה: ג מַה יִּתֵּן לְךָ, וּמַה יֹּסִיף לָךְ, לָשׁוֹן רְמִיָּה? ד חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים: ה אוֹיָה לִי, כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ, שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר: ו רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם: ז אֲנִי שָׁלוֹם, וְכִי אֲדַבֵּר - הֵמָּה לַמִּלְחָמָה:
את פסוק ד' מפרש הרבא"ע כך: 'חִצֵּי גִבּוֹר' - המשיל הדברים הרעים לחיצי גיבור שנונים, ויוצאים מיד גיבור; וכן המשילם לגחלי רתמים, שהם חמים מאד ולא יכבו לזמן רב; אף בעת שנראים כבים מבחוץ וידמו אפר, הם מבפנים אש בוערה; כן דברי לשון רמיה, שמראה בפני אדם שאין לבו רע עליו, כדי שלא ישמר ממנו, וכשיפרד ממנו ידבר עליו רעות. ואמר 'עִם' - כי שניהם בו, החצים והגחלים נכללים בו ביחד שניהם.
לשון הרמייה, כמו שמפרש הראב"ע בעקבות בראשית רבה, היא לשון החלקות הידידותית בה מדבר מישהו אליך, כשמאחורי גבך הוא מדבר עליך דברי לשון הרע. ומה הקשר לגחלי רתמים? על פי המסורת, ויתכן שיש רגלים לדבר (יש שורשים לרותם), ענפי הרותם או שורשיו משמשים כעץ בערה טוב במדבר. הבערה איטית וממושכת מאד.
האגדות אודות גחלי רותם, שהמשיכו להפיץ חום גם שנה תמימה אחרי שהדליקו אותם, הן בוודאי פנטסטיות ולא ממש מציאותיות, אבל מקורן ברור. נוסיף עוד, כי אחד ממנהגי הנודדים במדבר להתחמם בשנת הלילה שלהם היה הנחת הגחלים החמות מתחת לשכבה דקה של עפר, עליה היו שוכבים. בעירת הגחלים לבטח ממושכת ביותר בדרך זו.
המדרש מבראשית רבה מייחס את בעירתם הממושכת של גחלי הרתמים לכעסו של הנעלב, השומר טינה ממושכת גם אחרי שנתפייס לכאורה. אש העלבון ממשיכה לבעור בו באיטיות.
שיח הרותם מעניק צל מועט יחסית במדבר, אך כאשר אין עצים של ממש בסביבה, גם צילו של הרותם יכול להציל אדם צמא ותשוש. כך הגר וישמעאל, המוצאים מקלט תחת רותם אחרי שגורשו מבית אברהם, וכך אליהו במדבר חורב, הלן תחת רותם. בסיפור בריחת אליהו למדבר מתחבר הרותם עם מה שנאפה על גחליו:
ד וְהֽוּא־הָלַ֤ךְ בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֣רֶךְ י֔וֹם, וַיָּבֹ֕א, וַיֵּ֕שֶׁב תַּ֖חַת רֹ֣תֶם אֶחָ֑ד, וַיִּשְׁאַ֤ל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ לָמ֔וּת, וַיֹּ֣אמֶר: רַ֗ב עַתָּ֤ה, יְהֹוָה֙, קַ֣ח נַפְשִׁ֔י, כִּֽי־לֹא־ט֥וֹב אָנֹכִ֖י מֵאֲבֹתָֽי׃ ה וַיִּשְׁכַּב֙, וַיִּישַׁ֔ן תַּ֖חַת רֹ֣תֶם אֶחָ֑ד, וְהִנֵּה־זֶ֤ה מַלְאָךְ֙ נֹגֵ֣עַ בּ֔וֹ, וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ: ק֥וּם, אֱכֽוֹל! ו וַיַּבֵּ֕ט, וְהִנֵּ֧ה מְרַאֲשֹׁתָ֛יו עֻגַ֥ת רְצָפִ֖ים וְצַפַּ֣חַת מָ֑יִם. וַיֹּ֣אכַל, וַיֵּ֔שְׁתְּ, וַיָּ֖שׇׁב, וַיִּשְׁכָּֽב׃
מלכים א' י"ט
עוגת הרצפים, על פי חלק מהפרשנים, היא עוגה או לחם, הנאפים על גחלים. עד היום מוכרת אצל הבדווים ה'ליבּה', מעין פיתה, הנאפית על גחלים, כששכבת חול מכסה עליה לשם אפייה איטית וממושכת. בסיפורו של אליהו הגיוני להניח, שעוגת הרצפים נאפתה על גחלי הרותם.