וַיּהִי אַחֲרֵי הַמְּרוֹת אָדָם וְחַוָּה אֶת פִּי אֱלֹהִים, בְּאָכְלָם מִפְּרִי עֵץ-הַדַּעַת אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגַּן, וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים אֶת הַשְּׁנָיִים מִגַּן-עֵדֶן, וַיְּגָרֶשׁ אוֹתָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
וְאָדָם בָּכָה לִפְנֵי הַמַּלְאָכִים הַשּׁוֹמְרִים אֶת הַגַּן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַמַּלְאָכִים: מָה בַּקָּשָׁתְךָ, אָדָם, וְנַעֲשֶׂה לְךָ? וַיַּעַן אָדָם וְיֹאמַר לָהֶם: הִנֵּה אַתֶּם מְגָרְשִׁים אוֹתִי, וְעַתָּה הַנִּיחוּ לִי וְאֶקְחָה לִי מִנִּיחוֹחוֹת גַּן-הָעֵדֶן, וְאָבִיא מִנְחָה לָאֱלֹהִים אַחֲרֵי צֵאתִי, לְמַעַן יַעֲנֶה אֱלֹהִים לִתְפִלּוֹתַי.
וַיִּגְּשׁוּ הַמַּלְאָכִים אֶל הָאֱלֹהִים וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: ה' מֶלֶךְ הָעוֹלָם, צַוֵּה נָא וְיֻתַּן לָאָדָם לָקַחַת אִתּוֹ בְּשָׂמִים מֵהַגַּן וּזְרָעִים לְמַאֲכָלוֹ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאָדָם לָבוֹא וְלָקַחַת צִמְחֵי נִיחוֹחַ וּבֹשֶׂם וּזְרָעִים לְמַאֲכָל, וַיִּקַּח אָדָם אֶת כָּל אֵלֶּה וְיֵצֵא מִן הַגַּן.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם צֵאת אָדָם מִגַּן-עֵדֶן, הִקְטִיר לָאֱלֹהִים רֵיחַ נִיחוֹחַ קְטֹרֶת – לְבוֹנָה וְחֶלְבְּנָה וּנְכֹאת וְנֵרְדְּ.
(על פי ספר אדם וחוה)
ספר אדם וחוה, אחד הספרים החיצוניים, קדום הוא. זמנו עוד קודם לחורבן בית המקדש השני וקודם לראשית הנצרות. הספר מתחיל בגירוש מגן העדן ומסתיים במות אדם. האגדה הקטנה המוצגת בדף זה נושאת כמה מסרים מעניינים. האחד – הפיוס, לפחות החלקי בין אלהים לאדם רגע לפני הגירוש. השני – ראיית חז"ל את בשמי הקטורת כמלווים את תרבות האדם מראשית ימיו עלי אדמות. השלישי – יחוס מקורם של צמחי הבושם והקטורת לגן העדן.
אדם, העומד להיות מגורש מגן העדן, מבקש לא לנתק את הקשר עם אלוהים, והוא חושב לעשות זאת באמצעות מנחות לאל ותפילות אליו. אלהים רואה זאת בעין יפה, והוא מתיר לאדם לקחת מגן העדן צמחי בושם לקטורת וזרעים לצמחי מאכל. האדם אינו יודע כיצד לפנות לאלהים, אך אל המלאכים השומרים את הגן הוא יודע לדבר, והם מתווכים בינו לבין אלהים. משנעתר אלהים לבקשת אדם, הוא קורא לאדם לבוא ולקחת.
ועוד באותו יום שיצא אדם מגן העדן, הקטיר לאלהים קטורת ריחנית. ארבעה הצמחים המוזכרים באגדה הם 'לְבוֹנָה וְחֶלְבְּנָה וּנְכֹאת וְנֵרְדְּ'. זיהויים של הארבעה אינו בטוח. שניים מהצמחים האלה נזכרים בתורה כמרכיבי הקטורת במשכן: "ויאמר ה' אל משה: קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה" (שמות ל ל"ד). איזכור לנכאת מופיע בבראשית: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ - קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים ( בראשית מג, פסוק יא). הנרד, הנזכר בשיר השירים – "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ" (א', י"ב) הוא, כנראה, מין של אזוביון, הקרוי ביוונית Nerdus. הלבונה, הקרויה בלטינית olibanum – זיהויה אמין, והיא שיח/עץ ממשפחת הבושמיים, כמו המור.
השימוש בצמחי בושם לקטורת היה מאד נפוץ בעולם העתיק, שכן הוא היה רב-תכליתי: בנוסף לבישום הגוף לשם הנאה, שימשו צמחים אלה כקטורת פולחנית, ואף כצמחי מרפא במגוון שימושים.