אָמַר רַבִּי: אֵין פֻּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל (בִּגְלַל) עַמֵּי הָאָרֶץ. כְּמַעֲשֶׂה זֶה שֶׁל מַס הַכֶּתֶר, שֶׁהֵטִילוּ עַל הָעִיר טְבֶרְיָה. בָּאוּ רָאשֵׁי הָעִיר לִפְנֵי רַבִּי, וְאָמְרוּ לוֹ: שֶׁיִּתְּנוּ גַּם הַחֲכָמִים אִתָּנוּ. אָמַר לָהֶם: לֹא! אָמְרוּ לוֹ: בּוֹרְחִים אָנוּ, וְאָז יִפֹּל הַתַּשְׁלוּם עַל תַּלְמִידֵי הַחֲכָמִים. אָמַר לָהֶם: בִּרְחוּ! בָּרְחוּ מַחֲצִיתָם שֶׁל בְּנֵי הָעִיר, וּבִטְּלוּ אֶת חֲצִי הַמַּס מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעִיר.
בָּאוּ אוֹתָם חֲצִי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בָּעִיר לִפְנֵי רַבִּי, וְאָמְרוּ לוֹ: שֶׁיִּתְּנוּ חֲכָמִים אִתָּנוּ. אָמַר לָהֶם: לֹא! אָמְרוּ לוֹ: בּוֹרְחִים אָנוּ! אָמַר לָהֶם: בִּרְחוּ! בָּרְחוּ כֻּלָּם. נִשְׁאַר כּוֹבֵס אֶחָד שָׁם בָּעִיר, וְהִטִּילוּ אֶת כָּל הַמַּס עַל הַכּוֹבֵס. בָּרַח הַכּוֹבֵס, וּבָטַל מַס הַכֶּתֶר. אָמַר רַבִּי: רְאִיתֶם, שֶׁאֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לְעוֹלָם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁיָּצְאוּ מִן הָעִיר, בָּטַל הַמַּס לְגַמְרֵי.
בבלי בבא בתרא
כמה מילים על טבריה ועל רבי, הלא הוא רבי יהודה הנשיא.
טבריה הוקמה כעיר רומית בשנת 20 לספ' ע"י הורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס 'הגדול'. עפ"י מסכת מגילה חי רבי מספר שנים בטבריה. עפ"י הסיפור שלפנינו הוא היה כבר בעל סמכות ציבורית בעיר זאת. מאוחר יותר, עם מעבר בית הנשיא בראשות רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, והסנהדרין מציפורי לטבריה, ידעה העיר פריחה רוחנית. העם היהודי ראה בטבריה מרכז רוחני כעיר של תורה ודעת וכמחליפתה של ירושלים. בטבריה נערך רובו של התלמוד הארץ - ישראלי (התלמוד הירושלמי).
הסיפור הקצר שלפנינו עטוף במשפט פותח ובמשפט סוגר, שהם מעין הכללה של הלקח מאותם אירועים שהתרחשו בימיו של רבי בטבריה. האם משפטים אלה הם באמת מסקנה ממה שארע שם בטבריה? זו דעתו של רבי, או של מי שמצטטים אותו. מכל מקום, הסיפור מבטא יחס עוין שגילו חז"ל כלפי אותם אנשים, שהם, החכמים, כינו בשם 'עמי הארץ'. האם מדובר בכל מי שלא היה שייך למעמד החכמים, או בחסרי השכלה תורנית, קשה לדעת. האם היחס העוין הזה היה מבוסס על מאפיינים שליליים אמיתיים של אותם אנשים, אין לדעת. אני נזכר בסרט משנות השישים, בו האשים מישהו את היהודים בכל פגעי האנושות. 'כן, היהודים ורוכבי האופניים' – ענה לו מישהו. 'למה רוכבי האופניים?' – החזיר. 'ולמה היהודים?' – נענה...
הצרה שהתרגשה על העיר טבריה בסיפורנו היתה מס הכתר, שהוטל על העיר כולה לשלמו. ראשי העיר באו אל רבי בתביעה, שגם החכמים של העיר יקחו חלק בתשלום המס. רבי סרב להיענות לפניה זו. ברור היה, שאם החכמים לא ישתתפו במטלה הזאת, אותו מס יתחלק בין הנותרים, כך שחלקו של כל אחד מהם יהיה גדול יותר. 'אם החכמים לא יתנו כתף, אנחנו נברח מן העיר' – אמרו ראשי העיר בשמם של כל תושבי טבריה. 'אז תברחו' – ענה להם רבי. מחצית מתושבי העיר ברחו ממנה. חצי נחמה לנשארים - המס קוצץ בחצי.
התפתחות מפתיעה זו הביאה את הנותרים בעיר להעז ולפנות אל רבי פעם נוספת בבקשה, שיטיל את המס גם על החכמים. רחובות טבריה כבר היו די ריקים, כמו בסגר קורונה. התיירות נפגעה קשות, אך רבי בשלו – מסרב להכניס את החכמים מתחת לאלונקה. אזי ברחו גם הנותרים! לאן ברחו כולם, על נשיהם וטפם, עד יעבור זעם? אולי לאנטליה או לפאפוס?
תושבי טבריה הבורחים השאירו, ככל הנראה, את הכביסה המלוכלכת אצל מכבסת 'הגליל', ובעל המכבסה, שהיה טרוד בעבודה בכמויות שלא ידע מעודו, גילה לפתע, שהוא נותר יחידי בעיר, אם לא נביא בחשבון את תלמידי הישיבה, שאינם מתכוונים לשלם את המס. כיבה הכובס את האורות במכבסה, השבית את המכונות, ועזב גם הוא את העיר.
ואז הפתעה נוספת – מישהו שם, במסדרונות השלטון, הבין, שאם הוא רוצה שהעיר טבריה, שערכה הכלכלי היה נחשב מאד בעיני הרומאים, תשוב לחיים פעילים, עליו לבטל את המס כליל. וכך היה.
ורבי יהודה הנשיא חושב שהוא למד את הלקח: "רְאִיתֶם, שֶׁאֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לְעוֹלָם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁיָּצְאוּ מִן הָעִיר, בָּטַל הַמַּס לְגַמְרֵי". הוא, שהיה אחראי במידת מה לריקון העיר מתושביה ולסבלם של הבורחים, חוגג על ביטול המס, כאילו הוא שהביא לכך. את עמי הארץ, תושבי העיר שאינם עסוקים 24/7 בלימוד התורה, שבאומץ לבם ובנכונותם לשלם את המחיר הביאו לביטול המס, הוא מאשים בכך שהפורענות, כלומר מס-הכתר, באה לעולם 'בשבילם', כלומר בעטיים. מה שבטוח, בבית המדרש בטבריה לא לומדים לוגיקה.
הסיפור שלפנינו מופיע במסכת בבא בתרא התלמודית. עורכי התלמוד חיו כמה מאות שנים אחרי זמנו של רבי, ובהחלט יכול להיות, שהסיפור נעדר אמינות היסטורית, לא לגבי יחסו של רבי אל עמי הארץ ולא לגבי השתלשלות העניינים בין העיר לשלטון הרומי. אולי לא היו הדברים מעולם, ואולי היה זה יחסם של אמוראי בבל אל עמי הארץ? לך תדע...