שָׁנָה הֶחָכָם מִבֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ: שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה הוּא הָעוֹלָם, שְׁנֵי אֲלָפִים מֵהֶם תֹּהוּ, שֶׁאֵין הָעוֹלָם מְסֻדָּר וּמְאֻרְגָּן, שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹרָה מִיְּמוֹת הָאָבוֹת עַד סוֹף יְמֵי תְּקוּפַת הַמִּשְׁנָה בְּעֵרֶךְ, שְׁנֵי אֲלָפִים ימוֹת הַמָּשִׁיחַ. זֶה צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת סֵדֶר מַהֲלַךְ הַהִיסְטוֹרְיָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ שֶׁרַבּוּ יָצְאוּ מֵהֶם מָה שֶׁיָּצְאוּ, וְלֹא בָּא הַמָּשִׁיחַ בְּסוֹף אַרְבַּעַת אֲלָפִים שָׁנָה.
אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה, אָחִיו שֶׁל רַב סִלָּא הֶחָסִיד: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה יוֹבְלוֹת, שֶׁהֵם אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּבַיּוֹבֵל הָאַחֲרוֹן בֶּן דָּוִד בָּא. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה לְאֵלִיָּהוּ: הַאִם בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁל הַיּוֹבֵל בָּא, אוֹ בְּסוֹפוֹ? אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. וְעוֹד שְׁאָלוֹ רַב יְהוּדָה: הַאִם כָּלֶה הַיּוֹבֵל הָאַחֲרוֹן הַזֶּה, אוֹ אֵינוֹ כָּלֶה, וְיָבוֹא מָשִׁיחַ לִפְנֵי שֶׁיִּגָּמֵר? אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: אֵינִי יוֹדֵעַ. אָמַר רַב אַשִּׁי: לֹא כָּךְ יֵשׁ לְהָבִין, שֶׁקָּבַע (אֱלֹהִים) מוֹעֵד לְבִיאַת הַגּוֹאֵל, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹ: עַד כָּאן לֹא תְּצַפֶּה לוֹ, מִכָּאן וָהָלְאָה תְּצַפֶּה לוֹ.
שָׁלַח לוֹ רַב חָנָן בַּר תַּחְלִיפָא לְרַב יוֹסֵף: מָצָאתִי אָדָם אֶחָד, וּבְיָדוֹ מְגִלָּה אַחַת כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית (בְּאוֹתִיּוֹת מְרֻבָּעוֹת) וּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ. אָמַרְתִּי לוֹ: מְגִלָּה זוֹ מִנַּיִן לָךְ? אָמַר לִי: לַחֲיָלוֹת שֶׁל רוֹמִי נִשְׂכַּרְתִּי, וּבֵין גִּנְזֵי רוֹמִי מְצָאתִיהָ, וּבָרוּר שֶׁלֹּא רוֹמָאִים כְּתָבוּהָ, אֶלָּא מִיִּשְׂרָאֵל הִיא, וְכָתוּב בָּהּ בַּמְגִלָּה: לְאַחַר אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וְתִשְׁעִים וְאֶחָד שָׁנָה לִבְרִיאָתוֹ שֶׁל עוֹלָם הָעוֹלָם יִתֹּם (יִכְלֶה), מֵהֶן יִהְיוּ שָׁנִים שֶׁל מִלְחֲמוֹת תַּנִּינִים בֵּין הַלִּוְיָתָן וּבְהֵמוֹת, מֵהֶן מִלְחֲמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג, וּשְׁאָר הַיָּמִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאַחַר כָּךְ יֵהָרֵס הָעוֹלָם. וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ וּבוֹרֵא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא לְאַחַר שִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה. רַב אֶחָא בְּנוֹ שֶׁל רָבָא אָמַר: "לְאַחַר חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה".
ר' נָתָן אוֹמֵר: מִקְרָא זֶה נוֹקֵב וְיוֹרֵד עַד תְּהוֹם, כְּלוֹמַר, כַּוָּנַת הַפָּסוּק עֲמֻקָּה מִנִּי תְּהוֹם, וְאֵין אָדָם יָכוֹל לָדַעַת מֵרֹאשׁ אֶת הַדָּבָר, וּמַהוּ הַכָּתוּב "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ, וְלֹא יְכַזֵּב. אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ, כִּי בָּא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר" (חֲבַקּוּק ב, ג(.
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
רַב יְהוּדָה, אָחִיו שֶׁל רַב סִלָּא הֶחָסִיד, היה מאמוראי הדור השלישי או הרביע בבבל. הוא מוזכר בתלמוד מספר פעמים כמי ששמע דברים מפי אליהו הנביא בבית מדרשו האגדי. אליהו מגלה לרב יהודה את הכרונולוגיה של העולם שלנו, מבריאתו ועד קץ ההיסטוריה. החלוקה מעניינת: אלפיים שנה היה העולם בתוהו, עוד אלפיים שנה עד תקופתם של חז"ל, וקרובה להתחיל התקופה השלישית של אלפיים שנה, שתחל, אולי, בבואו של המשיח, ותסתיים בחורבן העולם. אלוהים לא ימהר לברוא עולם חדש, כי אם ימתין שבעת אלפים שנה – פסק זמן מכובד...
המשיח כבר היה צריך לבוא, אלא שבעוונותינו נדחה האירוע החשוב הזה.
ספר היובלים כבר היה קיים בתקופת התלמוד, והרעיון של חלוקת ההיסטוריה ליובלים מופיע במדרש זה. יש חכמים, הסבורים שהעולם יתקיים לפחות שמונים וחמישה יובלים, שהם ארבעת אלפים ומאתים חמישים שנה. מה זה אומר 'לפחות'? והמשיח, הצפוי להופיע בתום פרק זמן זה, האם יופיע בתום היובל ה-85, או אולי באמצעו, ואם באמצעו – האם היובל יימשך או תקוצר הקדנציה? כאן אפילו אליהו הנביא בכבודו ובעצמו מודה, שאינו יודע... רב אשי פותר את ההתלבטות באמירה, שעד תום יובל ה-85 אין לצפות כלל לבואו של משיח, ומשחלף מועד זה – יש לצפות לו בכל יום שיבוא.
ועוד מספר המדרש על מגילה מסתורית, שהגיעה לידיו של יהודי ששרת כחייל בצבא רומי, שמצאה 'בגנזי רומי'. המגילה כתובה בלשון הקודש ובכתב אשורי, שהיה נהוג כבר מימי בית שני ואילך. גם המגילה הזאת מדברת על מועד קיצה שדל ההיסטוריה הרגילה, כ-4291 שנה מבריאת העולם, לא רחוק מהמועד שהוזכר קודם. אז יתחילו ימים מיוחדים – תחילה 'שָׁנִים שֶׁל מִלְחֲמוֹת תַּנִּינִים בֵּין הַלִּוְיָתָן וּבְהֵמוֹת', אחר 'מִלְחֲמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג', ולבסוף 'יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ', אך בסופה של תקופה זו לא תבוא גאולה כי אם הרס העולם. יש מדרשים, המספרים כי עולמנו אינו הראשון שברא אלוהים. את כל הקודמים החריב, ויש חכמים המקווים שעולמנו הוא האחרון, וכי הוא לא ייחרב. המדרש שלנו מדבר על חורבן, ועל בריאת עולם חדש רק בתום שבעת אלפים שנה. יש למה לחכות...
וכמו אליהו הנביא, גם ר' נתן מטיל ספק ביכולת האנושית לחזות את קץ הימים. הוא מבסס את קביעתו על הפסוק "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד, וְיָפֵחַ לַקֵּץ, וְלֹא יְכַזֵּב. אִם יִתְמַהְמָהּ, חַכֵּה לוֹ, כִּי בָּא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר" (חֲבַקּוּק ב, ג). פסוק זה היה, מאוחר הרבה יותר, ההשראה לעיקר השנים-עשר מתוך שלושה עשר העיקרים של הרמב"ם:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא.