רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – נָשִׂיא, רַ' מֵאִיר – חָכָם, רַ' נָתָן – אַב בֵּית דִּין. כְּשֶׁהָיָה נִכְנָס רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ הַכֹּל עוֹמְדִים מִלְּפָנָיו; וּכְשֶׁהָיוּ נִכְנָסִים רַ' מֵאִיר וְרַ' נָתָן הָיוּ הַכֹּל עוֹמְדִים מִלִּפְנֵיהֶם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּלוּם לֹא יְהֵא הֶכֵּר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם? הִתְקִין מִשְׁנָה זוֹ: כְּשֶׁהַנָּשִׂיא נִכְנָס כָּל הָעָם עוֹמְדִים
וְאֵין יוֹשְׁבִים עַד שֶׁאוֹמֵר לָהֶם: שְׁבוּ; כְּשֶׁאַב בֵּית דִּין נִכְנָס עוֹשִׂים לוֹ שׁוּרָה אַחַת מִכָּאן וְשׁוּרָה אַחַת מִכָּאן, וְאֵין יוֹשְׁבִים עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ; כְּשֶׁהֶחָכָם נִכְנָס – אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַד שֶׁיֵּשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.
אוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא הָיוּ רַ' מֵאִיר וְרַ' נָתָן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. לְמָחָר כְּשֶׁבָּאוּ רָאוּ שֶׁלֹּא עָמַד הָעָם מִלִּפְנֵיהֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ רְגִילִים. אָמְרוּ: מָה זֹאת? אָמְרוּ לָהֶם: כָּךְ הִתְקִין רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַ' מֵאִיר לְרַ' נָתָן: אֲנִי חָכָם וְאַתָּה אַב בֵּית דִּין, נַתְקִין דָּבָר. וּמָה נַעֲשֶׂה לוֹ? נֹאמַר לוֹ: שְׁנֵה לָנוּ עֳקָצִין, שֶׁאֵינָהּ בְּיָדוֹ; וְכֵוָן שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹדֵעַ נֹאמַר לוֹ: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" (תהילים קו, ב) – לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'? לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלּוֹתָיו – וְנַעֲבִירֶנּוּ, וּתְהֵא אַתָּה נָשִׂיא וַאֲנִי אַב בֵּית דִּין.
שָׁמַע רַ' יַעֲקֹב בֶּן קָרְשַׁי וְאָמַר: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, יָבוֹא לִידֵי בִּזָּיוֹן?! הָלַךְ וְיָשַׁב אֲחוֹרֵי עֲלִיָּתוֹ שֶׁל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה לוֹמֵד וְשׁוֹנֶה, לוֹמֵד וְשׁוֹנֶה בְּמַסֶּכֶת עֳקָצִין. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מָה זֹאת? שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, יֵשׁ דָּבָר בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּנֶגְדִּי? נָתַן דַּעְתּוֹ וְלָמַד בְּמַסֶּכֶת עֳקָצִין.
לְמָחָר אָמְרוּ לוֹ: יִשְׁנֶה רַבֵּנוּ בָּעֳקָצִין. פָּתַח וְשָׁנָה. לְאַחַר שֶׁסִּיֵּם אָמַר לָהֶם: אִלְמָלֵא לָמַדְתִּי – בִּיַּשְׁתּוּנִי.
צִוָּה וְהוֹצִיאוּם מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ. הָיוּ כּוֹתְבִים קְשָׁיוֹת בְּפִתָּקִין וְזוֹרְקִים לְשָׁם, מָה שֶׁהָיָה מֵשִׁיב – מֵשִׁיב, וּמָה שֶׁלֹּא הֵשִׁיב כָּתְבוּ תְּשׁוּבָה וְזָרְקוּ. אָמַר רַ' יוֹסֵי: תּוֹרָה מִבַּחוּץ וְאָנוּ מִבִּפְנִים?! אָמַר לָהֶם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: נַכְנִיסֵם, אֶלָּא נִקְנְסֵם שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֲלָכָה מִשְּׁמָם. כִּנּוּהוּ לְרַ' מֵאִיר: "אֲחֵרִים", וּלְרַ' נָתָן: "יֵשׁ אוֹמְרִים"...
(תלמוד בבלי, הוריות)
מעשה בשלושה מראשי הקהילה – ר' שמעון בן גמליאל הנשיא, שהוא גם ראש הסנהדרין ומנהיג העם; ר' נתן – אב בית הדין; ור' מאיר החכם, ראש המלמדים בבית המדרש. ההירארכיה המקובלת ביניהם היתה: הנשיא מעל הכל, מתחת לו אב בית הדין, ומתחת לו החכם.
במקום בו נאספו החכמים (ויתכן שהיו כמה מקומות כאלה, כמו בית המדרש, הסנהדרין ובית הדין) היו נוהגים לתת כבוד לכל השלושה, ללא סממנים מיוחדים לכל אחד מהם. מי שלא כל כך היה מבסוט מהמצב היה, כמובן, ר' שמעון הנשיא, שאם לא קיבל מטוס מיוחד לו ולמשפחתו, לפחות רצה לראות שהציבור יודע שהוא מעל כולם. התקין ר' שמעון משנה מיוחדת לנהלי טקס הכניסה לאולם ציבורי, ואלה הנהלים: כשנכנס הנשיא, קמים ועומדים כולם, ומתיישבים רק לאחר שהוא מורה להם לעשות זאת. כשנכנס אב בית הדין, קמים ועומדים לכבודו רק אותם אנשים הנמצאים משני עברי המעבר בו הוא הולך, ומשהוא מתיישב במקומו, יכולים גם הם לשבת. אחרון בדרג הכיבודים הוא החכם, שלכבודו קם כל מי שהוא עובר לידו, והוא יכול להתיישב מיד לאחר שעבר אותו.
נכבד-נכבד, אבל לא כל כך חכם... ר' שמעון התקין נהלים אלה ביום בו שני הנכבדים האחרים לא היו נוכחים, והם נאלצו לחוות את ההפתעה המשפילה הזאת בלי שהוכנו לכך. כתגובה הם מתכננים לר' שמעון אמבוש. הם אינם יכולים להתקין תקנה, אבל הם יכולים להכשילו בבקשה לגיטימית – שֶיִּשְׁנֶה לפניהם, כלומר יְלַמֵּד את, מסכת עוקצים, זו המסכת האחרונה במשנה כולה, שרק מעטים למדו אותה. מסכת עוקצים עוסקת בענייני כשרות של פריטי מזון זניחים למדי. משייכשל הנשיא בהוראת מסכת זו, יוכלו ליזום את הדחתו! אגב, הנשיא מילא, עד כמה שידוע לנו, תפקיד ארגוני ולא פדגוגי, ובין שאר משימותיו היתה התקשורת עם השלטון הרומי. העמדתו במבחני בקיאות במשנה היתה, אולי, מלכתחילה לא מוצדקת...
כאן מצטרף לעלילה חכם רביעי, ר' יַעֲקֹב בֶּן קָרְשַׁי, ששמע את מזימת השנים, והוא מחליט להציל את עורו של הנשיא. כדי שלא ייחשב למלשין, הוא אינו מספר לר' שמעון מה שמעו אוזניו, אבל הוא יושב בקרבתו ושונה בקול רם את מסכת עוקצים האזוטרית. ר' שמעון נרמז, ומבין שמזימה כלשהי נרקמה נגדו, ושהיא קשורה באותה מסכת. ר' שמעון אומר לעצמו: אם לא יועיל, לא יזיק, והוא מקדיש מזמנו לעריכת היכרות יסודית עם מסכת זו.
מה שהיה בגדר חשד לא מבוסס מקבל את אישושו למחרת היום, כשמתכנסת החבורה הלומדת, ושני הליצנים מבקשים מר' שמעון ללמד את מסכת עוקצים. הוא משחרר אנחת רווחה, שׁוֹנֶה במסכת עוקצים, ופונה להעניש את ר' מאיר ואת ר' נתן. הוא מגרשם מבית המדרש, אך הם ממשיכים לשגר פנימה קושיות הלכתיות באמצעות פתקים שהם משליכים מבחוץ. ר' שמעון מבין, שגם לְמִשְׂרָתוֹ יש גבולות סמכות, וכי אין הוא יכול להרחיקם כליל. הפתרון שהוא מוצא הוא מנהלי, מה שכנראה מותר לו: שמות חברי האופוזיציה נמחקים מהתיעוד בכתב של דיוני בית המדרש, מה שיבוא לידי ביטוי בסופו של דבר בנוסח הסופי של המשנה. דברי ר' מאיר יירשמו כדברי 'אחרים', ואילו דבריו של ר' נתן יירשמו בנוסח 'יש אומרים'.
וכאן יכולים אנו לגלות, כי במקומות שונים במשנה, בהם נכתב 'אחרים אומרים', סבורים הפרשנים כי מדובר בר' מאיר, אם כי זיהוי זה אינו מתאים לכל המקומות במשנה בהם מופיע נוסח זה. ההנחה שלי היא, שהמדרש אודות סכסוכי הכבוד בין ר' מאיר ור' נתן לר' שמעון בן גמליאל נולד כדי לנסות להסביר מדוע בחלק מהמשניות אין שמות חכמים אלה מופיעים.