ר' מֵאִיר הָיָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר, שֶׁאָדָם יָכוֹל בְּקַלּוּת לְהִזָּהֵר מֵעֲבֵרָה. יוֹם אֶחָד נִדְמָה לוֹ הַשָּׂטָן כְּאִשָּׁה, הָעוֹמֶדֶת בַּצַּד הָאַחֵר שֶׁל הַנָּהָר. לֹא הָיְתָה שָׁם מַעְבֹּרֶת לַעֲבֹר אֶת הַנָּהָר. תָּפַס ר' מֵאִיר בְּסֻלָּם הַחֲבָלִים, וְעָבַר אֶת הַנָּהָר. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לַחֲצִי הַחֶבֶל, עֲזָבוֹ הַיֵּצֶר, וְאָמְרוּ הַשָּׂטָן וְהַיֵּצֶר לְר' מֵאִיר: אִם לֹא שֶׁמַּכְרִיזִים בָּרָקִיעַ "הִזָּהֲרוּ בְּר' מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ", הָיִיתִי עוֹשֶׂה אֶת דָּמֶיךָ כִּשְׁתֵּי מָעוֹת, כְּדָבָר חֲסַר עֵרֶךְ, שֶׁהָיִית נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתְךָ לְגַמְרֵי.
וּמְסֻפָּר עוֹד: ר' עֲקִיבָא הָיָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. יוֹם אֶחָד נִדְמָה לוֹ הַשָּׂטָן כְּאִשָּׁה בְּרֹאשׁ הַדֶּקֶל. תָּפַס בַּדֶּקֶל, וְהָיָה עוֹלֶה וְהוֹלֵךְ. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לַחֲצִי הַדֶּקֶל, עֲזָבוֹ הַיֵּצֶר, וְאָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: אִם לֹא שֶׁמַּכְרִיזִים בָּרָקִיעַ "הִזָּהֲרוּ בְּר' עֲקִיבָא וְתוֹרָתוֹ", הָיִיתִי עוֹשֶׂה אֶת דָּמֶיךָ כִּשְׁתֵּי מָעוֹת.
וְעוֹד: הֶחָכָם פְּלִימוֹ הָיָה רָגִיל לוֹמַר כֹּל יוֹם: 'חֵץ בְּעֵינָיו שֶׁל הַשָּׁטָן', שֶׁהָיָה צוֹחֵק מִפִּתּוּיִי הַיֵּצֶר. יוֹם אֶחָד עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה. נִדְמָה לוֹ הַשָּׂטָן כְּעָנִי. הָלַךְ הַשָּׂטָן, וְדָפַק בַּדֶּלֶת כִּמְבַקֵּשׁ נְדָבָה. הוֹצִיאוּ לוֹ לֶחֶם לֶאֱכֹל. אָמַר לוֹ: יוֹם כְּמוֹ הַיּוֹם, הַכֹּל נִמְצָאִים בִּפְנִים וְאוֹכְלִים, וַאֲנִי אֶעֱמֹד בַּחוּץ?! הִכְנִיס אוֹתוֹ, וְהֵבִיאוּ לוֹ לֶחֶם. אָמַר לוֹ: יוֹם כְּמוֹ זֶה, הַכֹּל יוֹשְׁבִים לְיַד הַשֻּׁלְחָן, וַאֲנִי יוֹשֵׁב לְבַדִּי?! הֵבִיאוּ אוֹתוֹ, וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ לְיַד הַשֻּׁלְחָן. הָיָה יוֹשֵׁב. מִלֵּא אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁחִין וּמֻגְלָה עָלָיו, וְהָיָה עוֹשֶׂה בּוֹ, בַּשֻּׁלְחָן, דְּבָרִים מְאוּסִים. אָמַר לוֹ פְּלִימוֹ לֶעָנִי: שַׂב יָפֶה, וְאַל תַּמְאִיס עַצְמְךָ! אָמַר לוֹ הֶעָנִי: הָבוּ לִי כִּסֵּא! תְּנוּ לִי כּוֹס! נָתְנוּ לוֹ כּוֹס. הִשְׁתַּעֵל וְהִשְׁלִיךְ בְּתוֹךְ הַכּוֹס אֶת לֵחָתוֹ. גָּעֲרוּ בּוֹ לָמָּה הוּא עוֹשֶׂה כֵּן. עָשָׂה עַצְמוֹ כְּמֵת. לְאַחַר מִכֵּן שָׁמְעוּ שֶׁהָיוּ אֲנָשִׁים אוֹמְרִים: פְּלִימוֹ הָרַג אָדָם! פְּלִימוֹ הָרַג אָדָם! בָּרַח פְּלִימוֹ וְהֶחְבִּיא עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. הָלַךְ הַשָּׂטָן אַחֲרָיו. נָפַל הַשָּׂטָן לְפָנָיו. כַּאֲשֶׁר רָאָהוּ, אֶת פְּלִימוֹ, שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר בְּיוֹתֵר, גִּלָּה לוֹ אֶת עַצְמוֹ שֶׁהוּא הַשָּׂטָן. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן: מַה טַּעַם אָמַרְתָּ כָּךְ "חֵץ בְּעֵינָיו שֶׁל הַשָּׂטָן", וְגָרַמְתָּ שֶׁהַשָּׂטָן יִתְגָּרֶה בְּךָ? אָמַר לוֹ: וְאֵיךְ אֹמַר? אָמַר לוֹ: יֹאמַר אֲדוֹנִי: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִגְעַר בּוֹ, בַּשָּׂטָן".
בבלי קידושין עפ"י שטיינזלץ
שלושה מדרשים המזהירים אותנו מפני התהדרות בצדיקות שלנו ומפני הלעג לעוברי עברות. מי שסבור, שאין קל מלהישמר מפיתויי עברה, ומצהיר זאת בריש גלי, עלול לקבל שיעור מכאיב מידי השטן עצמו, המחכה להזדמנויות מעין אלה. טוב יעשה החסיד, הנזהר עד מאד מלעבור עברות , שלא יתפאר בחסידותו.
מה זה 'להתלוצץ'? להיות לץ, אחד היושב במושב לצים. הלץ הוא איש המקל ראש בחטאים, ושואב מהם הנאה. מי שמתלוצץ עושה עצמו לץ, כלומר מוריד את עצמו לדרגת לץ.
הלקח שלמד ר' מאיר היה מחוכם. לכאורה – אשה עומדת בגדה השניה של הנהר ומבקשת עזרה במעבר המים. ר' מאיר, היוצא לקראתה, כשהוא אוחז בסולם החבלים המונח מעל המים, מגלה במהלך ההתקדמות, שלמעשה שולט בו היצר הרע, התאווה להתקרב אל אשה. ואז, באמצע המבצע המתיש, עוזב אותו היצר, שהוא השטן, ור' מאיר נותר שם במים, מבולבל ומותש, כשהוא נאבק גם לצאת חי מהמצב, וגם להפיק את הלקח הראוי. השטן אומר לו, לר' מאיר, שיכול היה לפגוע בו קשות, ורק שמו הטוב כתלמיד חכם עמד לזכותו.
לא נעזוב את ר' מאיר על גדת הנהר בלי לספר מעשיית זן חביבה, המשתמשת במוטיב דומה:
שני נזירי זן התכוננו לחצות נהר, והנה לפתע צצה מולם נערה יפה וצעירה. גם הנערה רצתה לחצות אל הגדה שמנגד, אבל הזרם הגועש והרועש הבהיל אותה. אחד הנזירים הציע לשאת את הנערה המבוהלת על גבו ולעזור לה לחצות את הנהר. הנערה הסכימה. כשהגיעו השלושה בשלום אל הגדה שמנגד, הוריד הנזיר את הנערה היפה מעל גבו, הצעירה הודתה לו והלכה לדרכה. אז הסתובב אליו חברו ואמר לו בכעס: "תתבייש לך! אסור לנזירים לגעת בגוף של אישה!". כעבור חמישה ימי הליכה נוספים, כאשר הנזירים הגיעו למקום שממנו כבר היה אפשר לראות את המנזר, הודיע הנזיר הזועם לחברו שהוא מתכוון לדווח לאב המנזר על מה שקרה. "עשית מעשה מביש ואסור!" צעק לעברו שוב. "מה עשיתי? מה מביש? מה אסור?" התפלא הנזיר. "מה? כבר שכחת את מה שעשית? אתה כבר לא זוכר? נשאת על גבך נערה יפה וצעירה!" "אה, כן, נכון" נזכר הנזיר, "אתה צודק. אבל חלפו כבר חמישה ימים מאז שהשארתי אותה על הגדה, ואילו אתה הוא זה שעדיין נושא אותה על גבך!".
מסתבר, שהשטן מכיר היטב כמה גרסאות של שיעורים בצניעות לתלמידי חכמים, ואת שיעור מס' 2 הוא מפעיל על ר' עקיבא, לא פחות ולא יותר. הפעם נמצאת האשה במרומי הדקל, ור' עקיבא מטםס בזריזות אליה (להצילה? לגעת בה? מי יודע את נפשו של ר' עקיבא?), כשהוא אינו יודע, כי היצר הרע הוא המושך אותו כלפי מעלה, עד שבאמצע הטיפוס עוזב אותו היצר, ואנו נותרים לתהות, אם נפל ר' עקיבא ממרומי הדקל אל הקרקע.
פלימו היה מתלמידיו של ר' יהודה הנשיא, והוא נזכר בתלמוד כמה וכמה פעמים. הוא לא מסתפק בהתלוצצות בעוברי עברה, והוא מתגרה ישירות בשטן, באומרו כי מעשיו החסודים הם חץ בעיניו של השטן. השטן עצמו לובש דמות של עני המקיש על דלתו של פלימו בערב יום הכיפורים, עוד לפני הצום, ומבקש לחם. הוא מפגין התנהגות מביכה של עני לא צנוע, המרבה בדרישות, המעמידות במבחן את סבלנותו של המארח. הוא מרחיק לכת עד העמדת פני מת, מה שמעורר את הרשתות החברתיות להפיץ שמועות כזב, שפלימו הרג אדם. פלימו המבוהל הולך להתחבא בבית הכסא, מקום מוצלח מאין כמוהו לשטן, שיתגלה ויציג את עצמו בפני פלימו, והוא מסביר למארח הנבוך מה יש לומר במקום 'חץ בעיניו של השטן'. השטן לא סובל התגרויות של בני-אנוש, אך נזיפות מידי הבוס בשמים מקובלות עליו.