בְּשָׁעָה שֶׁבָּא אַבְרָהָם לָאָרֶץ, הָיָה בָּא לוֹט עִמּוֹ, וְעַל יְדֵי שֶׁהָיָה דָּבוּק לְאַבְרָהָם, הֶעֱשִׁיר כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱשִׁיר אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם, הוּא וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה, וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד" וְגוֹ'... "וְגַם לְלוֹט" וְגוֹ' (שם י"ג א' עַד ה'). רְאֵה הֵיכָן (עד כמה) הֶעֱשִׁירוּ, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה הָאָרֶץ יְכוֹלָה לָשֵׂאת אֶת שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת, "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ" וְגוֹ' (שׁם שׁם ו'). וְאִם תָּמֵהַּ (אַתָּה) עַל הַדָּבָר שֶׁלֹּא הָיְתָה הָאָרֶץ יְכוֹלָה לָשֵׂאת אוֹתָם, (לָאו) מִפְּנֵי רְכוּשָׁם שֶׁהָיָה רַב, (אֶלָּא) מִפְּנֵי הַדִּינִים שֶׁהָיוּ בֵּין הָרוֹעִים, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי" וְגוֹ' (שם שם ז'). וְלָמָּה הָיוּ מִדַּיְּנִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ? אֶלָּא כְּשֶׁאָדָם צַדִּיק, אַף בְּנֵי בֵּיתוֹ כְּמוֹתוֹ צַדִּיקִים, וְכֹל מִי שֶׁיִּדְבֹּק בּוֹ, וּכְשֶׁאָדָם רָשָׁע, אַף בְּנֵי בֵּיתוֹ כְּמוֹתוֹ רְשָׁעִים. בַּהֲמוֹתָיו שֶׁל אַבְרָהָם, הָיוּ הָרוֹעִים מוֹצִיאִים אוֹתָם (זְמוּמִים שֶׁלֹּא) יִגְזְלוּ לַבְּרִיּוֹת, וּבַהֲמוֹתָיו שֶׁל לוֹט לֹא הָיוּ רוֹעִים (זוֹמְמִים) אוֹתָן. הִתְחִילוּ רוֹעִים שֶׁל אַבְרָהָם מִדָּיְנִין עִם רוֹעִים שֶׁל לוֹט, וְאוֹמְרִים לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם מַשִּׂיאִים לְלוֹט שֵׁם רַע, וּמוֹצִיאִים בְּהֶמְתּוֹ שֶׁלֹּא זְמוּמָה? אָמְרוּ לָהֶם רוֹעִים שֶׁל לוֹט: אָנוּ הֵם, שֶׁאָנוּ צְרִיכִים לִמְחוֹת בְּיֶדְכֶם, שֶׁאַתֶּם זוֹמְמִין אֶת הַבְּהֵמָה, שע"י שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים, שֶׁסּוֹף בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לַחֲזֹר לְלוֹט, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד, אֵין אַתֶּם זָנִין אוֹתָהּ כָּרָאוּי, מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאֵין לְאַבְרָהָם בֵּן, וּלְמָחָר הוּא מֵת, וְלוֹט יוֹרְשׁוֹ, אַתֶּם עוֹשִׂים עַצְמֵכֶם צַדִּיקִים מִבַּהֲמוֹתָיו שֶׁל אַחֵר בְּיוֹתֵר, מָה שֶׁבְּהֶמְתּוֹ רוֹעָה, הִיא גּוֹזֶלֶת, לֹא מִשֶּׁלָּהּ הִיא רוֹעָה. לֹא כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שָׁם י"ב ז')? הֲרֵי לְמָחָר הוּא מֵת בְּלֹא בָּנִים, וְלוֹט, שֶׁהוּא בֶּן אָחִיו, יוֹרְשׁוֹ...
פסיקתא רבתי
הסיפור המקראי מייחס ללוט כל מיני עבירות מוסריות, ומציג אותו כמין דמות ניגודית לדמותו של אברהם. הסיפור הראשון בבראשית, הנודע בעניין זה, הוא הסיפור שלפנינו. התנ"ך מספר על הצורך של אברהם להיפרד מלוט, בספקו נימוק עמום משהו: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ...". את הפסוק הזה אפשר לפרש כפשוטו: לאברהם וללוט היו עדרים גדולים מאד, שלא יכולים היו להיות ניזונים מאותו אזור מרעה. אותה מצוקת מרעה שנפלה על שני העדרים הגדולים האלה התפתחה למאבק בין רועיו של אברהם לרועיו של לוט, מאבק המתואר ע"י התנ"ך כריב של ממש. אברהם הוא היוזם את הפיתרון – חלוקת הארץ לאזורי מרעה נפרדים, והוא, בנדיבותו, מציע לאחיין שלו לבחור ראשון את האזור המועדף עליו.
חז"ל מבקשים להבין מעט יותר את שורש הריב, שלא מצא לו פתרון אלא בהיפרדות, והם מעלים סברה, שרועיו של אברהם יצאו עם בהמותיהם, כשהן זמומות, בעוד שרועיו של לוט לא עשו זאת. קשה לדעת אם היו בעבר רועים של עדרים גדולים, שנקטו בדרך זו כדי למנוע השמדת שטח מרעה, או כדי לעבור בשטח של מישהו אחר בלי להזיק לו. כשמדובר בבהמת בית יחידה, כמו שור, הדבר אפשרי, אך לגבי עדר גדול זה נשמע קצת דמיוני. מכל מקום, רועי אברהם, שנקטו באותה מידה של אחריות, ראו שרועי לוט לא עושים זאת, והם נזפו בהם. המדרש שלנו, אם כן, מוסיף נקודות שחורות לגנות לוט, וממשיך לשבח את רועי אברהם, שלא רק שהקפידו של להזיק לכרי המרעה יתר על המידה, אלא גם חרדו לשמו הטוב של לוט, שרועיו עלולים להצטייר בעיני יושבי הארץ כחסרי אחריות.
לפנינו דוגמה מצוינת לשני אופנים מנוגדים, בהם ניתן לצייר תמונת מציאות או להעריך את מניעיהם של האנשים המעורבים במציאות זאת. רועיו של לוט תוקפים בחזרה, ואומרים לרועי אברהם, כי לא מאהבת מרדכי (קרי מיחס אחראי לכרי המרעה) אלא משנאת המן (קרי הכוונה לפגוע בזכויותיו העתידיות של לוט) זממו רועי אברהם את בהמותיהם. הנימוק פנטסטי! הם מאשימים את אברהם, שעינו צרה בלוט, ושאין הוא רוצה להוריש לו בהמות בריאות ויקרות ערך, ביודעו שכל רכושו יעבור ללוט אחרי מותו שלו – הלא בנים אין לו!
אכן, מי שמנהל את מעשיו מתוך מחשבה על הירושה העתידית שלו, עלול לאבד את המצפן המוסרי שלו ולעשות מעשים לא ראויים. רועי לוט מתייחסים כבר עתה אל עדרו של אברהם כאילו הוא רכושו העתידי של לוט. אם נחזור לתחילת המדרש, נבין טוב יותר את גישתם של חז"ל ללוט ולרועים שלו. חז"ל אומרים בפירוש, שלוט הֶעֱשִׁיר רק בזכות ההיצמדות שלו לאברהם, אותו ברך אלוהים. על כן, התנהגותו של לוט ושל רועיו ראויה לכל גינוי.
כאמור, אלה תוספות של חז"ל למה שמספר המקרא. ספר בראשית ימשיך להדביק ללוט בפרקים הבאים כתמים נוספים, כמו ישיבה בתוך עיר של אנשים רעים וחטאים מאד, או כמו השִׁכְרוּת שלו באותו לילה, בו שכב עם בנותיו, והוליד מהן את אבותיהם של העמים האויבים שלנו, עמון ומואב; אבל את הסיפור הזה שלפנינו רקחו חז"ל ממוחם הקודח.