(לֵהּ) וְרָאשֵׁי חָדְשֵׁי הָרִאשׁוֹן, הָרְבִיעִי, הַשְּׁבִיעִי וְהָעֲשִׂירִי הֵמָּה יְמֵי הַזִּכָּרוֹן וִימֵי חַג בְּאַרְבַּע תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה. (לוֹ) כְּתוּבִים וַחֲקוּקִים הֵמָּה לְעֵדוּת מִיָּמִים יָמִימָה. (לז) וַיָּשֶׂם אוֹתָם נוֹחַ לוֹ לְמוֹעֲדִים לְדוֹרוֹת עוֹלָם, לִהְיוֹת לוֹ בָּהֶם חַג זִכָּרוֹן.
(לַח) בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן נֶאֱמַר אֵלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת הַתֵּבָה, וּבוֹ יָבְשָׁה הָאָרֶץ, וַיִּפְתַּח וְיַרְא אֶת הָאָרֶץ.
(לט) בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי נִכְלָא פִּי מַעְיָנוֹת הַתְּהוֹם בָּאָרֶץ.
(מ) וּבְרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וְהַמַּיִם הֶחֱלוּ לָרֶדֶת אֶל קָרְבָּנָהּ (אל קִרְבָּהּ?).
(מא) וּבְרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, וְנוֹחַ הָיָה שָׂמֵחַ.
(מב) לָכֵן עֲשֵׂה אוֹתוֹ לוֹ לְמוֹעֲדֵי זִכָּרוֹן לְעוֹלָם, וְכָכָה יִסְּדוֹ. (מג) וְנֶחְרְתוּ עַל לוּחוֹת הַשָּׁמַיִם שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר שָׁבוּעוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, מִן הָאֶחָד וְעַד הַשֵּׁנִי בּוֹא יָבוֹא זִכְרוֹנָם. (מד) מִן הָרִאשׁוֹן עַד הַשֵּׁנִי, מִן הַשֵּׁנִי עַד הַשְּׁלִישִׁי, מִן הַשְּׁלִישִׁי עַד הָרְבִיעִי. (מָה) וְכָל הַיָּמִים אֲשֶׁר נוֹעֲדוּ הֵם שְׁתַּיִם וַחֲמִשִּׁים שַׁבְּתוֹת יָמִים, עַד מְלֹאת שָׁנָה תְּמִימָה. (מו) כָּכָה חָרוּת וְחָקוּק עַל לוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, חֹק שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְלֹא יַעֲבֹר.
(מז) וְאַתָּה (משה) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמְרוּ אֶת הַשָּׁנִים עַל פִּי הַמִּסְפָּר הַזֶּה, אַרְבָּעָה וְשִׁשִּׁים יוֹם וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת יוֹם. (מח) וְהָיָה שָׁנָה תְּמִימָה, וּמִסְפָּר מִפְקַד יְמֵי הַשָּׁנָה וּמוֹעֲדֶיהָ לֹא יִשָּׁחֵת. (מט) כִּי הַכֹּל בּוֹא יָבוֹא בָּהּ, כְּפִי אֲשֶׁר הוּעַד עָלָיו, וְלֹא יַעַבְרוּ כֹּל יוֹם וְלֹא יְחַלְּלוּ כֹּל מוֹעֵד. (נ) וְהָיָה כִּי יַעַבְרוּ וְלֹא יִשְׁמְרוּ אוֹתָם כְּמַצּוֹתָיו, יַשְׁחִיתוּ בְּפַעַם אַחַת כָּל עֵת וּזְמַן, הַשָּׁנִים תֶּעֲתֵקְנָה מִמְּקוֹמָן. (נָא) וְיַעַבְטוּן אָרְחוֹת סִדְרָם, וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִשְׁכְּחוּ אֶת דֶּרֶךְ הַשָּׁנִים, וְלֹא יִמְצְאוּ עוֹד. (נב) וְיִזְנְחוּ אֶת רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּזְמַנּוֹ וְאֶת הַשַּׁבָּתוֹת, וְהֶעֱווּ אֶת כֹּל דַּרְכֵי הַשָּׁנִים. (נג) כִּי יָדַעְתִּי אֶת הַדָּבָר, וּכְהַיּוֹם הַזֶּה אַגִּידֵהוּ לְךָ, וְלֹא אֶל בִּינָתִי אֶשָּׁעֵן, כִּי כֵן כָּתוּב לְפָנַי עַל הַסֵּפֶר וְעַל לוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, מְיֻסָּדוֹת חֲלֻקַּת הַיָּמִים. (נד) וְלֹא יִשְׁכְּחוּ אֶת מוֹעֲדֵי הַבְּרִית, וְלֹא יֵלְכוּ בְּמוֹעֲדֵי הַגּוֹיִים לְפִי תַּעְתּוּעֵיהֶם וּלְפִי דַּעְתָּם.
(נה) וְהָיוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַבִּיטוּ, יִרְאוּ בַּיָּרֵחַ, הוּא הַמַּשְׁחִית אֶת הַזְּמַנִּים, וְיַקְדִּים עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. נו) וְלָכֵן יַשְׁחִיתוּ אֶת הַשָּׁנִים בַּיָּמִים הַבָּאִים, וְעָשׂוּ יוֹם שָׁוְא לְיוֹם הָעֵדוּת, וְיוֹם בִּלְתִּי טָהוֹר לְיוֹם הַמּוֹעֵד. (נז) וְכֹל אִישׁ לֹא יַבְדִּיל בֵּין יְמֵי קֹדֶשׁ וּבֵין יְמֵי חוֹל, כִּי יִתְעוּ בָּחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבַמּוֹעֲדִים וּבִשְׁנוֹת הַיּוֹבֵל. (נֹחַ) לָכֵן הִנְנִי מְצַוְּךָ וּמֵעִיד בְּךָ, לְמַעַן תָּעִיד בָּם. (נט) כִּי אַחֲרֵי מוֹתְךָ יַשְׁחִיתוּ בָּנֶיךָ אֶת הַדָּבָר, לְמַעַן יִסְפְּרוּ בַּשָּׁנָה רַק שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת יוֹם וְשִׁשִּׁים יוֹם וְאַרְבָּעָה יָמִים. (ס) וְעַל כֵּן יִתְעוּ (יטעו?) בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ וּבְשַׁבָּת וּבְחַג וּבַמּוֹעֵד, וְאָכְלוּ תָּמִיד אֶת הַדָּם בְּבָשָׂר.
(ספר היובלים)
ספר היובלים תורם תרומה חשובה להבנת דרכי חישוב וקביעת לוח השנה החל מתקופת בית שני. החלוקה ה'גדולה' ביותר של דברי ימי העולם היא ליחידות של 49 שנים, המסומנות מבריאת העולם על ידי שנת יובל, המפרידה בין יחידה ליחידה. אירועים היסטוריים גדולים, כמו בריאת העולם, הגרוש מגן-עדן, מגדל בבל והמבול, יש להם תאריכים בספר היובלים, כמצוין בפסוק הזה:
"וְכָל הַיָּמִים אֲשֶׁר חָגְגוּ בַּשָּׁמַיִם אֶת הֶחָג הַזֶּה מִיּוֹם הַבְּרִיאָה עַד יְמֵי נֹחַ הָיוּ שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹבְלִים וַחֲמִשָּׁה שָׁבוּעִים".
מבריאת העולם ועד תום המבול בימי נוח לקח הקב"ה על עצמו את האחריות למניין השנים. עם הברית שכרת האל עם נוח בתום המבול הועברה אחריות זו לנוח ולדורות הבאים של בני האדם.
ראשיתו של הקטע המצוטט כאן עוסקת בחלוקה המדויקת של שנת השמש לארבע עונות, שכל אחת מהן מתחילה בראש חודש (ראשון, רביעי, שביעי ועשירי). לחלוקה זו היה ביטוי באירוע הענק של המבול עצמו, כמתואר בקטע. ארבעה ימים אלה נחקקו על לוחות זיכרון בשמיים. כל עונה היא בת 13 שבועות בדיוק, כלומר 91 יום, והשנה השלמה, בת 4 העונות, אורכה 91X4, כלומר 364 ימים. זוהי שנת השמש (אם נתעלם מתוספת קטנטנה של פחות מיום שיש להוסיף לשנה זו). על פי הלוח שתועד במגילות מדבר יהודה חולקה כל עונה לשלושה חודשים של 30 יום, בתוספת היום המפריד בין עונה לעונה, היום ה'פגוע'.
זה הבסיס ללוח השנה, בסיס המחושב על פי אורכה של שנת השמש, שנה שבה משלים כדור הארץ סיבוב שלם סביב השמש, או כפי שהאמינו באותם ימים – שנה שבה משלימה השמש סיבוב שלם סביב כדור הארץ.
הפסקה השניה של הקטע המצוטט כאן מסבירה היטב את הבעיה שהתעוררה עם כניסת יסודות של לוח ירח אל האידיליה המתמטית המסודרת הזאת. הידע המרוכז בספר היובלים נמסר, על פי המסורת, מאלהים למשה, אחרי שהדורות שבאו אחרי נוח 'קלקלו' והשחיתו את הסדר הטוב הזה.
והנה, כך מספרת הפסקה השניה, "הָיוּ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַבִּיטוּ, יִרְאוּ בַּיָּרֵחַ, הוּא הַמַּשְׁחִית אֶת הַזְּמַנִּים, וְיַקְדִּים עֲשֶׂרֶת יָמִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה". למה הכוונה? את השלמת שנת השמש המלאה קצת קשה לזהות, שכן היא מחייבת מדידת אורך היום והלילה, וזיהוי אותם ארבעה ימים 'פגועים' כימים של השוויון האביבי, השוויון הסתוי, היום הארוך בשנה והיום הקצר בשנה. קל הרבה יותר לזהות מולד ירח חדש מדי חודש, ומה שהתחיל להתפתח בתרבות שמסביב לארץ ישראל בתקופת בית שני היה לוח ירח, המתחיל כל חודש במולד ירח. חכמינו זיהו את הבעיה של חוסר ההתאמה בין שנת הירח לשנת השמש. בשנת הירח (תריסר חודשי ירח) חסרים עשרה ימים (למען האמת, קרוב יותר ל-11) כדי להגיע ל-364 ימים. כך קורה, שמי שמרכיב שנה מתריסר חודשי ירח יוצר שנה של 354 ימים, והמועדים המתוארכים לפי ימים בחודש (הראשון בחודש העשירי, למשל, הוא ראש השנה), יבצעו נסיגה אומללה אחורה בכל שנה, מה שבארץ חקלאית כמו ארץ ישראל יכול להיות קריטי: חג האביב יסוג בהדרגה אל תוך החורף, כשהחיטה עדיין לא הבשילה, כשהטלאים עדיין לא הומלטו וכו'...
אנו יודעים, כי איחוד שנת השמש עם שנת הירח בא על תיקונו לבסוף, משנקבעה טבלה של 7 שנים מעוברות בתוך מחזור של 19 שנים, מה שדחף בחזרה את מועדי ישראל קדימה, אל העונות המתאימות להם. אבל טכניקת עיבור זו התפתחה בהדרגה, בעיקר בבבל, וספר היובלים, שנכתב בסביבות המאה ה-2 לפנה"ס, עדיין מתאר את השפעת לוח הירח כבעיה גדולה. בלשונו של ספר היובלים זו השחתה של חשבון השנים ובלבול גדול בין ימי קודש לימי חול. ההחלטה אם לעבר את השנה או לא התבססה בשלבים ראשונים על התרשמות מתופעות מזג האויר וממצב השדות החקלאיים וחיות המשק החקלאי, ורק בסביבות 360 לספירה קבע הנשיא הלל השני את אותה נוסחה אוטומטית, על פיה בכל מחזור של 19 שנים יעוברו השנים השלישית, השישית, השמינית, האחת-עשרה, הארבע-עשרה, השבע-עשרה והתשע-עשרה).
הרישא של הקטע, המתאר את חשבון השנים והימים כמבוסס על אירועי המבול וכחקוק בלוחות זיכרון בשמים, רוצה לומר לנו שאותו חשבון יש בו קדושה, ואין לבני האדם רשות לשנותו בשרירות לבם. אנשי כת ים המלח, שהחזיקו במגילות מיוחדות, שעסקו בנושא זה ברצינות גדולה, דבקו בלוח השמשי ומתחו ביקורת חריפה על השיבוש שהכניסו חישובי החודש הירחי לאותו לוח שלהם, שהיה כל כך מסודר מתמטית. בקטע שהביאונו כאן מספר היובלים אפשר להתרשם מהמבוכה ששררה סביב נושא זה בתקופתו.