"בְּטַח בּה', וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים ל"א). אָמַר לוֹ הקב"ה לְדָוִד: אִם תִּרְאֶה, שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה טוֹבָה לָרְשָׁעִים, אַל יֵרַע לְךָ כָּל כָּךְ, תּוֹסִיף וַעֲשֵׂה טוֹב; וְאֵין טוֹב אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (הוֹשֵׁעַ יד ג): "כָּל תִּשָּׂא עָווֹן, וְקַח טוֹב". וּמָה אִם הָרְשָׁעִים, שֶׁהֵן מַכְעִיסִין לְפָנַי, וְאֵין לִי מֵהֶם תּוֹעֶלֶת, עָשִׂיתִי עִמָּהֶם טוֹבָה. עִמְּךָ, שֶׁאַתָּה בּוֹטֵחַ בִּי, וְאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְאַתָּה עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, וּמִקְרָא מֵעִיד עָלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שְׁמוּאֵל-ב ח טו): "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ "בְּטַח בּה', וַעֲשֵׂה טוֹב". וּלְמָה הָיָה דָּוִד דּוֹמֶה? לְפוֹעֵל, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה כָּל יָמָיו אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, וְלֹא נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְהָיָה אוֹתוֹ הַפּוֹעֵל מֵצֵר, וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא לֹא אוֹצִיא בְּיָדִי כְּלוּם... אַחַר זְמַן שָׂכַר הַמֶּלֶךְ פּוֹעֵל אַחֵר, וְלֹא עָשָׂה עִמּוֹ אֶלָּא יוֹם אֶחָד, הֶאֱכִילָהוּ, וְהִשְׁקָהוּ, וְנָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלֵָם. אָמַר אוֹתוֹ הַפּוֹעֵל: וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶלָּא יוֹם אֶחָד כָּךְ, אֲנִי שֶׁעָשִׂיתִי עִמּוֹ כָּל יָמַי, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הִתְחִיל שָׂמֵחַ בְּלִבּוֹ. כָּךְ אָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים ד ח): "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ". אֵימָתַי שִׂמְחָה בְּלִבִּי? כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ, מֶה עָשִׂיתָ לָרְשָׁעִים, מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שַׁלְוָתָן שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה תֵּדַע מַהוּ מַתַּן שְׂכָרָם שֶׁל צַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא. מָה אִם הָרְשָׁעִים כָּךְ, הַצַּדִּיקִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "נָתַתָּ שִׂמְחָה בְּלִבִּי". (תְּהִלִּים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ, אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהלים ל"א).
מדרש תהלים
תוכנו של מזמור ל"א הוא קנאתו של הצדיק ברשעים, החוגגים בעולם הזה, בעוד שהוא, העושה מצוות וצדקה - אינו רואה ברכה במעשיו. וכך פותח המזמור:
לְדָוִד: אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים; אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה, כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ, וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. בְּטַח בַּיהוָה, וַעֲשֵׂה טוֹב; שְׁכָן אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה, וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה, וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ, וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה, וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ, וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם.
האם הרעיון של המזמור יכול להרגיע את הצדיק הסובל, והרואה כיצד הרשעים נהנים בעולמו של הקב"ה? צריך המון אופטימיות ואמונה באל כדי להישאר רגוע ושליו נוכח אי-הצדק הזה. צדיק, שיש לו גם ראש חושב, בוודאי מעלה את השאלות הבאות:
מדוע בכלל מעניק האל מטובו לרשעים, אם יש היגיון כלשהו בתורת הגמול?
מדוע הגמול לצדיק נדחה לעולם הבא, זה העולם, שאיש לא שב ממנו כדי לדווח אם זה באמת קורה שם?
והאם גמול בעולם הבא הוא באמת עדיף על גמול בעולם הזה?
ומה יעניק לי, לצדיק, בינתיים, חיזוק חיובי, שיעודד אותי להמשיך לעשות טוב?
הרשעים אינם רק נהנים מכל הטוב של העולם הזה. הם גם חוטאים כלפי בני אדם, ומונעים מהם את הנאות החיים. אפשר לפחות לעשות משהו בעניין זה?
עניין שראוי לתת עליו את הדעת, עולה מהמשל של הפועל הקבוע של המלך, הרואה פועל אחר, שנשכר ליום אחד, וקיבל את שכרו בשלמות כבר בסוף אותו יום עבודה. תגובתו של הפועל, זה שעבד תקופה ארוכה עבור המלך, ועדיין לא שולם לו שכרו, תגובה זו אינה מובנת מאליה. אין היא התגובה היחידה שאפשר לצפות מאותו פועל. יכול היה אותו פועל לומר לעצמו: מדוע המלך דוחה את מתן שכרי, בעוד שהפועל האחר, שרק הגיע היום, קיבל מיד את שכרו? האם המלך רואה את עבודתי כמובנת מאליה, ולא חושב לשלם לי? מדוע לא 'סגר' אתי את העסקה מראש? אולי גם אני מוכן לוותר על הבונוסים של העולם הבא, ומעוניין בתשלום שוטף בעולם הזה?
וכאן ראוי לעצור, ולעשות תרגיל מחשבתי קטן: הבה נדמה לעצמנו, שאין עולם הבא, ואלי גם אין אלוהים. האם משום כך אין כל הגיון בהצעה לבני אדם לעשות טוב? אני סבור שעדיין ישנן סיבות טובות מאד לטיפוח התנהגות, העושה טוב עם הזולת, עם בני אדם החיים בסביבתך. ככל שירבו עושי הטוב בחברה שלנו, ירגישו כל האנשים בה את הציפיה מהם להצטרף לצדיקים ולעשות טוב גם הם. כלומר, כשאני עושה טוב – אני מרגיש יותר טוב עם עצמי, אני אוהב את עצמי יותר. בנוסף לכך, בחברה בעלת נורמות מוסריות גבוהות קיימת גם הציפיה מכל פרט להשיב טובה תחת טובה, וזה אומר, שעל כל הטובות שעשו אחרים עמך אתה מחזיר גם להם ישירות וגם לאחרים, ככל יכולתך, וכך הולכת החברה האנושית ונעשית טובה יותר לכל חבריה.
אלה יסודותיו של ההומניזם החילוני. מעטות החברות, היכולות להתגאות בהישגים גדולים בתחום זה. המושג 'פְרָאיֶער', כינוי לצדיק תמים, שאינו מבין שאין סיכוי שמעשי הצדקה שלו יביאו לו כל תועלת, מושג זה נולד בחברות, שהנורמות המוסריות שלהן אינן גבוהות.