מְסַפְּרִים כִּי בְּרוּרְיָא אִשְׁתּוֹ שֶׁל ר' מֵאִיר, אָמְרָה לוֹ לְר' מֵאִיר: מְזֻלְזָל בִּי הַדָּבָר שֶׁאֲחוֹתִי יוֹשֶׁבֶת בְּקוּבָּה שֶׁל זוֹנוֹת. עֲשֵׂה מַשֶּׁהוּ לְהַצִּילָהּ. נָטַל תִּרְקָב שֶׁל דִּינָרִים וְהָלַךְ לְשָׁם...
הָלַךְ אֵצֶל הַשּׁוֹמֵר שֶׁלָּהּ, וְאָמַר לוֹ: תֵּן אוֹתָהּ לִי! אָמַר לוֹ: מִתְיָרֵא אֲנִי מִן הַמַּלְכוּת, שֶׁלֹּא יַעֲנִישׁוּנִי עַל כָּךְ. אָמַר לוֹ: קַח אֶת תַּרְקַב הַדִּינָרִים. חֲצִי תִּתֵּן לַשִּׁלְטוֹנוֹת, כְּשֶׁיִּדְרְשׁוּ מִמְּךָ אֶת הַכֶּסֶף, וְחֵצִי יִהְיֶה לְךָ... נְתָנָהּ לוֹ, אֶת בַּת ר' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, לְר' מֵאִיר...
נִשְׁמַע הַדָּבָר בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. הֱבִיאוּהוּ (אֶת הַשּׁוֹמֵר) וְהֶעֱלוּהוּ לִתְלִיָּה. אָמַר: אֱלֹהֵי מֵאִיר, עֲנֵנִי! הוֹרִידוּ אוֹתוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: מָה זֶה? אָמַר לָהֶם: כָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה, וְסִפֵּר לָהֶם כֹּל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁקָּרָה.
בָּאוּ וְחָקְקוּ אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל ר' מֵאִיר עַל פִּתְחָהּ (שַׁעֲרָהּ) שֶׁל (הָעִיר) רוֹמִי, בַּמָּקוֹם בּוֹ עוֹבְרִים כֻּלָּם. אָמְרוּ: כֹּל מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת הַפַּרְצוּף הַזֶּה - שֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ. יוֹם אֶחָד רָאוּ אוֹתוֹ. רָצוּ אַחֲרָיו. נַס מִפְּנֵיהֶם, וְנִכְנָס לְבֵית זוֹנוֹת לְהֵחָבֵא. יֵשׁ הָאוֹמְרִים, שֶׁכָּךְ הִתְחַמֵּק: טָבַל בַּתַּבְשִׁיל בְּאֶצְבַּע זוֹ, וְטַעַם בְּאֶצְבַּע זוֹ, כְּאִלּוּ הוּא אוֹכֵל מִתַּבְשִׁילָם (כְּלוֹמַר – כְּאִלּוּ הָלַךְ בְּדַרְכֵי הַגּוֹיִים וּבִלָּה עִם הַזּוֹנוֹת). וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: בָּא אֵלִיָּהוּ, וְנִדְמָה לָהֶם, לָרוֹדְפִים, כְּזוֹנָה, אֲשֶׁר חִבְּקָה אֶת ר' מֵאִיר. אָמְרוּ הָרוֹדְפִים אַחֲרָיו: חַס וְשָׁלוֹם, אִם ר' מֵאִיר הָיָה, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כָּךְ! וְכָךְ נִצַּל.
קָם ר' מֵאִיר וּבָרַח, וּבָא לְבָבֶל מִשּׁוּם הַסַּכָּנָה. וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: מִמַּעֲשֶׂה זֶה בָּרַח, וְיֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים: מִמַּעֲשֶׂה שֶׁל בְּרוּרְיָא אִשְׁתּוֹ בָּרַח, וּמֵחֲמַת הַבּוּשָׁה.
מתוך בבלי עבודה זרה עפ"י שטיינזלץ
ומעיר רש"י על מעשה דברוריא: שֶׁפַּעַם אַחַת לִגְלְגָה בְּרוּרְיָה עַל שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים 'נָשִׁים דַּעְתָּן קַלּוֹת הֵן עֲלַיְהוּ', וְאָמַר לָהּ: 'חַיַּיִךְ, סוֹפֵךְ לְהוֹדוֹת לְדִבְרֵיהֶם', וְצִוָּה לְאֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְנַסּוֹתָהּ לִדְבַר עֲבֵרָה. וְהִפְצִיר בָּהּ יָמִים רַבִּים עַד שֶׁנִּתְרַצְּתָה, וּכְשֶׁנּוֹדַע לָהּ (שר' מֵאִיר יָזַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה), חָנְקָה עַצְמָהּ, וּבָרַח ר' מֵאִיר מֵחֲמַת כִּסּוּפָא.
סיפורו הקצר של רש"י מנסה לכאורה לענות על השאלה מדוע ברח ר' מאיר לבבל, אך שאלה זו מקבלת מענה ברור ביותר מהמדרש בבבלי עבודה-זרה: ר' מאיר ברח מפני הרומאים, שרדפו אחריו. האמת היא, שרש"י מנסה לענות על שאלה אחרת, והיא – מה עלה בגורלה של אותה אישה כל כך מיוחדת, שאיתגרה את הדימוי העצמי של הגברים, תלמידי החכמים, שככל הנראה קשה היה להם להתמודד עם אישה כל כך חכמה וחריפת לשון, שאינה חוששת אפילו לנזוף בבוטות בגברים כמותם. רש"י, ככל הנראה, הרגיש די דומה כלפי האישה הזאת, והוא מעלה לפנינו מדרש אגדה, ששום מקור עתיק שלו לא נמצא עד היום. חוקרים, המעלים על נס את תכונותיו התרומיות של רש"י, מתקשים להאמין, שהוא הזה ממוחו הקודח את הסיפור המזוויע הזה, על ר' מאיר, המפיל בפח את אשתו, תוך שהוא משתף בדבר העבירה את תלמידו. מי משלם את המחיר על התרגיל הציני הזה, על פי רש"י? ברוריה עצמה, הגוזרת גזר דין מוות על עצמה, ובזאת קובעת שהיא האשמה הראשית בסיפור הזה. אם כן, יש הרוצים להאמין, כי מישהו בלתי ידוע כתב בשולי ספרו של רש"י את הסיפור המביך הזה, וכי במהדורות מאוחרות יותר של כתבי רש"י יוחס הסיפור בטעות לחכם הדגול. מילא...
ואם מקורו של המדרש הזה הוא מפוקפק, מדוע לא נכתוב את הסיפור פעם נוספת?
עוד לפני ששב ר' מאיר מרומא עם אחותה של ברוריה, התגלגלו בגליל הסיפורים אודות מעלליו בבית הזונות הרומאי, וברוריה לא היתה שיה תמימה. היא שמרה את השמועות בליבה, תוך שהיא מודה לו על שחרור אחותה מהשבייה. מסיפורה של אחותה הבינה ברוריה באילו ניסיונות קשים עמדו הנשים הכלואות, וכאשר שמעה את ר' מאיר אומר שנשים דעתן קלה עליהן, התקוממה בכל נפשה, ואף הטיחה בר' מאיר, שעליו ליטול קורה מבין עיניו. האם היה זה בפומבי? ר' מאיר הנעלב חשב כיצד ינקום את כבודו הפגוע, ויזם את המעשה הנפשע של הדחת ברוריה לניאוף עם תלמידו הנאמן. התלמיד יצא לדרך, שותף למזימה הגברית הנוראה, וניסה בכל מאודו לפתות את אשת המורה לדבר עבירה. ברוריה לא היתה קוטלת קנים, ובמוחה החריף ירדה לשורש העניין. היא לא התפתתה. להפך. היא העמידה את התלמיד במקומו, והודיעה לו כי היא עומדת לתבוע אותו לדין תורה על הסתה לדבר עבירה חמור. התלמיד המבוהל הבין כי נפל בפח, והודה בפני ברוריה, כי בעלה הוא העומד מאחורי המזימה הזאת. ללא היסוס פנתה ברוריה אל ר' מאיר, והודיעה לו כי שתי אפשרויות עומדות בפניו – האחת היא לעמוד מולה בבית הדין ולשאת בתוצאות המשפט; והשנייה – לעזוב את הבית מיד ולהתרחק מהגליל. וכך ברח ר' מאיר לבבל, כשברוריה נשארת בארץ ישראל, וממשיכה ללמוד וללמד תורה. להתאבד? למה מה קרה?