רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יִצְחָק: נֵלֵךְ בַּשָּׂדֶה הַזֶּה, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ יוֹתֵר יְשָׁרָה. עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, פָּגְשׁוּ בְּאוֹתוֹ תִינוֹק, שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְקַפּוֹטְקִיָּא מֵאַחֲרֵי הַחֲמוֹר, וְזָקֵן אֶחָד רוֹכֵב. אָמַר אוֹתוֹ זָקֵן לְאוֹתוֹ תִינוֹק: בְּנִי, אֱמֹר לִי אֶת פְּסוּקְךְ. אָמַר לוֹ: פְּסוּקִי אֵינוֹ אֶחָד, אֶלָּא רֵד לְמַטָּה אוֹ אֶרְכַּב לְפָנֶיךְ, וְאֹמַר לְךְ. אָמַר לוֹ: לֹא רוֹצֶה, אֲנִי זָקֵן וְאַתָּה תִינוֹק, שֶׁאֶשְׁקֹל אֶת עַצְמִי עִמְּךְ?! אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ, אָז לָמָּה שָׁאַלְתָּ פָּסוּק? אָמַר לוֹ: כְּדֵי שֶׁנֵּלֵךְ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר: תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ זָקֵן, שֶׁהוּא רוֹכֵב וְלֹא יוֹדֵעַ דָּבָר, וְאָמַר שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁקוּל עִמִּי. נִפְרַד מֵאוֹתוֹ זָקֵן וְהָלַךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ. כְּשֶׁהִגִּיעוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק, קָרַב אֲלֵיהֶם. שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, וְסָח לָהֶם אֶת הַמַּעֲשֶׂה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: יָפֶה עָשִׂיתָ! לֵךְ עִמָּנוּ, וְנֵשֵׁב כָּאן, וְנִשְׁמַע דָּבָר מִפִּיךְ. אָמַר לָהֶם: אֲנִי עָיֵף, שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי הַיּוֹם הַזֶּה. הוֹצִיאוּ לֶחֶם, וְנָתְנוּ לוֹ. הִתְרַחֵשׁ לָהֶם נֵס, וּמָצְאוּ מַעְיַן מַיִם דַּקִּיק תַּחַת עֵץ. שָׁתוּ מִמֶּנּוּ, וְהֵם שָׁתוּ וְיָשְׁבוּ.
פָּתַח אוֹתוֹ תִינוֹק וְאָמַר (תהלים לז): "לְדָוִד, אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה". לְדָוִד, אִם שִׁירָה - לֹא אָמַר, אִם תְּפִלָּה - לֹא אָמַר. אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם לְדָוִד סְתָם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אָמַר אֶת זֶה. "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים", מַה זֶּה 'אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים'? הָיָה צָרִיךְ (לכתוב) 'אַל תִּתְחַבֵּר?', אֶלָּא אַל תַּעֲשֶׂה תַחֲרוּת בַּמְּרֵעִים, כִּי לֹא יָדַעְתָּ יְסוֹד עַצְמְךְ וְלֹא תוּכַל לוֹ, אוּלַי הוּא עֵץ שֶׁלֹּא נֶעֱקָר לְעוֹלָמִים, וְתִדָּחֶה מִלְּפָנָיו. "וְאַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה", שֶׁלֹּא תַשְׁגִּיחַ בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא תָבא לְקַנֵּא בָהֶם, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיהֶם וְלֹא מְקַנֵּא לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא, עוֹבֵר עַל שְׁלֹשָׁה לָאוִים, שֶׁכָּתוּב (שמות כ) "לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךְ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ אֵל קַנָּא". לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִפָּרֵד מֵהֶם, וְלִסְטוֹת דַּרְכּוֹ מֵהֶם, לָכֵן נִפְרַדְתִּי, וְסָטִיתִי אֶת דַּרְכִּי. מִכָּאן וָהָלְאָה שֶׁמָּצָאתִי אֶתְכֶם, אֲנִי אוֹמֵר פְּסוּקִים הַלָּלוּ לִפְנֵיכֶם...
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אִלְמָלֵא לֹא הִזְדַּמְּנָה לָנוּ דֶּרֶךְ זוֹ, אֶלָּא לִשְׁמֹעַ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ - דַּי לָנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נָאֶה הוּא לְתִינוֹק זֶה, שֶׁלֹּא יֵדַע כָּל זֶה, וַאֲנִי פּוֹחֵד עָלָיו אִם יִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם מִשּׁוּם זֶה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְלָמָּה? אָמַר לוֹ, מִשּׁוּם שֶׁתִּינוֹק זֶה יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רְשׁוּת לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וַאֲנִי פּוֹחֵד עָלָיו, שֶׁעַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְפִרְקוֹ, יַשְׁגִּיחַ וְיִסְתַּכֵּל, וְיַעֲנִישׁוּ אוֹתוֹ. שָׁמַע אוֹתוֹ הַתִּינוֹק, וְאָמַר: אֵינִי פּוֹחֵד מֵעֹנֶשׁ לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁאַבָּא הִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, בֵּרַךְ אוֹתִי וְהִתְפַּלֵּל עָלַי, וְיָדַעְתִּי שֶׁזְּכוּת אָבִי תָּגֵן עָלַי. אָמְרוּ לוֹ, וּמִי הוּא אָבִיךְ? אָמַר: בְּנוֹ שֶׁל רַב הִמְנוּנָא הַזָּקֵן. לָקְחוּ אוֹתוֹ, וְהִרְכִּיבוּ אוֹתוֹ עַל כִּתְפֵיהֶם שְׁלֹשָׁה מִילִין. הָלְכוּ כְּאֶחָד שְׁלֹשָׁה יָמִים, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַמָּבוֹי שֶׁל הַקִּיר שֶׁל אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ, סִדְּרָה אֶת הַבַּיִת, וְיָשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה יָמִים אֲחֵרִים. בֵּרְכוּ אוֹתוֹ וְהָלְכוּ, וְסִדְּרוּ דְבָרִים לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר: וַדַּאי יְרֻשַּׁת הַתּוֹרָה יָרַשׁ, וְאִלְמָלֵא זְכוּת אָבוֹת יֵעָנֵשׁ מִלְמַעְלָה. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתָם שֶׁהוֹלְכִים אַחַר הַתּוֹרָה, יוֹרְשִׁים אוֹתָהּ הֵם וּבְנֵיהֶם לְעוֹלָמִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נט) "וַאֲנִי זאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךְ" וְגוֹ'.
ספר הזוהר לפרשת ויחי
רבי יהודה ורבי יצחק הם שניים מה'חבריא קדישא', תשעת תלמידיו של רשב"י, מחברי הזוהר. מדרשי אגדה רבים בספר הזוהר מספרים על דיוני חכמים המתנהלים בעת הליכה בדרך. הפעם הם לומדים חידושי תורה מתינוק, כלומר מנער צעיר, שהם פוגשים בדרך.
הסיפור חולץ מתוך טקסט ארוך יותר. התורה שמרביץ הנער בחכמים ארוכה יותר, והיא עמוסה ברעיונות דרשניים יפים.
נער היודע כל כך הרבה הוא פלא בעיני החכמים, היודעים כמה עבודה יש להשקיע בלימוד מקיף של התורה. הזקן, בו פגש הנער קודם לכן, לא העלה על דעתו אפשרות כזאת, שלפניו עילוי, והוא ביקש ממנו לומר את פסוקו, כמו שנוהגים לעשות עם ילדים, שרוצים לנהל אתם small talk. הנער, מודע ליכולותיו שלו, אמר לזקן, כי אם ברצונו לשוחח עמו בענייני תורה, יתכבד נא וירד מן החמור, או שהנער יעלה על החמור ושניהם ירכבו יחדיו, כי זו עתידה להיות שיחה ארוכה. חוצפתו של הנער העלתה את חמתו של הזקן, שסירב להצעה, והנער נטש אותו. ואז הופיעו על הדרך שני החכמים, ששמעו מפיו את סיפור המפגש המביך עם הזקן על החמור, השתכנעו שלפניהם נער נבון וחריף, והזמינוהו להצטרף אליהם בדרך.
מסתבר שלנער יש גם צרכים גופניים, והוא עייף, רעב וצמא. התיישבו השלושה לצד הדרך לאכול ולנוח, ונס קטן התרחש שם – הם גילו מעין מים, שהרווה את צמאונם.
ואז פותח הנער את פיו, ודורש את הפסוק מתהלים "לְדָוִד, אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה". הוא מבין את הפסוק כהמלצה לא להתחרות באנשים רעים ולא לקנא בהם, ואת הרעיון הזה הוא קושר, כמובן, למפגש הטעון שלו עם הזקן. ר' יהודה ור' יצחק תמהים על חוכמתו של הנער, והם מגלים מפיו, שהוא נצר למשפחת חכמים בעצמו, נכד לרב המנונא הידוע. החכמים מבטאים את חרדתם לגורלו, שכן נער צעיר, המתגרה בזקנים, עלול להיענש משמיים. הנער מרגיע אותם, בספרו להם כי אביו בירך אותו לפני מותו, וזכותו של האב תגן על הבן.
מוטיב חוזר במדרשי האגדה של הזוהר – חכמים מברכים על מזלם הטוב, שלמדו חידוש בתורה במקום בלתי צפוי, או מאדם בלתי צפוי. מוטיב זה מופיע גם כאן.
שלושה ימים הולכים השניים עם הנער, עד שהם מגיעים לבית אמו, הפותחת את ביתה בפניהם, ומזמינה אותם לנוח אצלה שלושה ימים נוספים. כשהם מגיעים לבסוף אל רבם, ר' שמעון, הוא מאשר את החוייה שעברו באומרו כי לולא זכות האב שעמדה לו, היה הנער נענש על יהירותו.
ואת כל דברי החכמה שהרעיף אותו נער חכם על ר' יהודה ור' יצחק תוכלו למצוא בספר הזוהר, בפרק לפרשת ויחי.