דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי: לְמָה הַוָּלָד דּוֹמֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ? לְפִנְקָס שֶׁמְּקֻפָּל וּמֻנָּח, יָדָיו עַל שְׁנֵי צְדָעָיו, וּשְׁנֵי אַצִּילָיו עַל שְׁתֵּי אַרְכֻּבּוֹתָיו, וּשְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁתֵּי עַגְבוֹתָיו, וְרֹאשׁוֹ מֻנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, וּפִיו סָתוּם, וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ, וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי, שֶׁמָּא יַהֲרֹג אֶת אִמּוֹ. וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, נִפְתָּח הַסָּתוּם, וְנִסְתָּם הַפָּתוּחַ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְנֵר דָּלוּק [לוֹ] עַל רֹאשׁוֹ, וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ... וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן כָּאן וְרוֹאֶה חֲלוֹם בְּאַסְפַּמְיָא, וְאֵין לְךָ יָמִים שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּטוֹבָה יוֹתֵר מֵאוֹתָן הַיָּמִים... וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, וּמְשַׁכְּחוֹ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ... וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם, עַד שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ... וּמַה הִיא הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ? תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע, וַאֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ: צַדִּיק אַתָּה, הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע, וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר, וּמְשָׁרְתָיו טְהוֹרִים, וּנְשָׁמָה שֶׁנָּתַן בְּךָ טְהוֹרָה הִיא, אִם אַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּטָהֳרָה, מוּטָב. וְאִם לָאו, הֲרֵינִי נוֹטְלָהּ מִמְּךָ.
(בבלי נידה)
מדרש זה עשיר בפסוקי מקרא מצוטטים כדי לתמוך ברעיונות של חז"ל אודות העובר ברחם האם בתקופת ההריון. פסוקים אלה נעקרו מהטקסט, שכן ההזדקקות להם נראית מגוחכת. אין כאן תהליך של הבאת הוכחות לטענה. ללא הפסוקים האלה מתקבלת תמונה ברורה יותר.
מה רוצים חז"ל לומר לנו?
א. החיים בפנים, יש להם חוקיות שונה לחלוטין מהחיים בחוץ. מה שנחוץ לו לאדם כדי לחיות חיים פיסיים בריאים בחוץ, עלול אפילו להזיק לו או לאמו בזמן ההריון.
ב. יש השגחה על האדם גם בפנים. כל עובר יש לו מלאך השומר עליו שם בפנים.
ג. יש לעובר יכולות רוחניות, הנשללות ממנו ברגע הלידה, כמו צפיית העתיד וידיעת התורה כולה.
ד. אם בספר בראשית מתרפק המקרא על הנוסטלגיה של גן-העדן, כאן, במדרש זה, נכתבת פנטסיה אוטופית על החיים בבטן האם. העובר ישן וחולם דברים מופלאים, להם אין אנו זוכים בחיינו.
ה. כל הטוב הזה נמחק ברגע הלידה. מלאך סוטר על פניו של העובר, ומשכיח ממנו את כל הידע המופלא, את כל התורה ואת החלומות היפים. הוא נפלט אל העולם כלוח חלק.
ו. במצב עוברי יש לו לאדם תובנה, ולקראת הלידה משביעים אותו לצאת אל החיים חמוש במשאלה להיות צדיק.
ז. להיוולד אל העולם בתחושה של "הֱיֵה בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע" היא, בדומה לחטא הקדמון, מלווה את האדם מלידתו, אך בניגוד לחטא הקדמון – היא אינה נכפית על האדם, אלא ניתנת לו כמשימה מוסרית לבחירה אישית.
ח. האדם מקבל מאלוהים וממלאכיו הטהורים נשמה טהורה, ואחת ממשימות חייו היא לשמור על הנשמה בטהרתה, תחת איום, שאם לא יעשה זאת – תילקח הנשמה ממנו.
מדוע נמחק כל אותו ידע מופלא מהעובר ברגע לידתו? אפשר רק לנחש על מה חשבו חז"ל. אולי סבורים היו, שמרגע שהאדם מחזיק בכל הידע, ובכלל זה ידע העתיד, נשלל ממנו כוח הבחירה (בין טוב ורע?), ואז הוא דומה למלאכים, והלא ידוע לכולנו מניסיון אישי, שחיינו רצופים התלבטויות מוסריות, ניצחונות וכישלונות מוסריים, מה שעושה את החיים למאתגרים ולמעניינים יותר, ומעניק לנו אחריות לחיינו, שהיא תכונה אנושית נעלה שאין למלאכים, כפי שחז"ל מדמיינים אותם.
אם נשווה את רגע הלידה, כפי שהוא מתואר כאן, לגירוש מגן-העדן, כפי שמתאר אותו ספר בראשית, המדרש החז"לי מעמיק יותר להבין את נפש האדם. על פי ספר בראשית, באוכלו מפרי עץ הדעת למד האדם להבחין בין טוב לרע, ומרגע זה הוא יודע מה עליו לעשות, למרות שקשה לו לעמוד בדרישות... במדרש החביב שלפנינו יש לכל אחד מאיתנו חוויה בסיסית של ידע חובק עולם, אשר נמחק מההכרה, אבל אולי מצוי לו שם, עמוק בנבכי המוח, בתת-ההכרה. חטא קדמון אין לנו. נשמתנו טהורה מראשית יצירתה, ומה שמוטל עלינו כמשימת חיים היא לשמר את טוהרה ככל שנוכל. לא גורשנו מגן-העדן של הרחם האימהי. לא חטאנו ולא נענשנו טרם לידתנו. לעומת הקללות שקולל האדם כשגורש מגן-העדן, קיבל כל אחד מאתנו מתנה ברגע לידתנו – נשמה טהורה.