ר' נָתָן אוֹמֵר: "וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם" — דָּגִים שֶׁבַּיָּם אֲמָרוּהוּ, וְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה יֵשׁ לַהֲבִינוֹ כְּפִי שֶׁדָּרַשׁ רַב הוּנָא, שֶׁאָמַר: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם מִקְּטַנֵּי אֱמוּנָה הָיוּ, וּכְפִי שֶׁדָּרַשׁ רַבָּה בַּר מָרִי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (תְּהִלִּים קו, ז)? מְלַמֵּד שֶׁהִמְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת פִּי מֹשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאָמְרוּ: שֶׁמָּא כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹלִין מִצַּד אֶחָד כָּךְ, מִצְרַיִם עוֹלִים מִצַּד אַחֵר, וְאֵין לָנוּ יְשׁוּעָה?!
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר שֶׁל יָם: פְּלוֹט אוֹתָן, אֶת מֵתֵי מִצְרַיִם, לַיַּבָּשָׁה! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ? שֶׁהֲרֵי אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ יִהְיוּ מַאֲכָל לַדָּגִים, וּמַתָּנָה זוֹ לַדָּגִים נִטֶּלֶת מֵהֶם! אָמַר לוֹ: אֶתֵּן לָךְ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶן, כְּלוֹמַר אַף שֶׁאֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ עַתָּה, אֶתֵּן לָךְ אֲחֵרִים פִּי אֶחָת וּמֶחֱצָה מִמִּסְפַּר זֶה.
אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְכִי יֵשׁ עֶבֶד שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ עַל מַתָּנָה שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ? וּמִי יַעֲרֹב לִי? אָמַר לוֹ: נַחַל קִישׁוֹן יְהֵא לִי עָרֵב. מִיָּד פָּלַט אוֹתָן הַיָּם לַיַּבָּשָׁה, וּבָאוּ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אוֹתָן שֶׁהֵם מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (שְׁמוֹת יד, ל).
וְכֵיצַד נִתְקַיֵּם אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶן? שֶׁאִלּוּ בְּפַרְעֹה נֶאֱמָר: "שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שְׁמוֹת יד, ז), וְאִלּוּ בְּסִיסְרָא נֶאֱמַר: "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל" (שׁוֹפְטִים ד, יג).
כַּאֲשֶׁר בָּא סִיסְרָא עַל יִשְׂרָאֵל, בָּא עֲלֵיהֶם בִּדְקָרִים שֶׁל בַּרְזֶל. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם כּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ, הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא" (שׁוֹפְטִים ה, כ). כֵּיוָן שֶׁיָּרְדוּ כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם עֲלֵיהֶם, הִתְחַמְּמוּ אוֹתָם דִּקְרֵי הַבַּרְזֶל, וְיָרְדוּ לְהִתְקָרֵר, לִרְחֹץ עַצְמָם בְּנַחַל קִישׁוֹן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנַחַל קִישׁוֹן: לָךְ וְהַשְׁלֵם עֵרְבוֹנְךָ שֶׁעָרַבְתָּ לְשַׂר שֶׁל יָם! מִיַּד גְּרָפָם נַחַל קִישׁוֹן, וְהִשְׁלִיכָן לַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם, נַחַל קְדוּמִים" (שׁוֹפְטִים ה, כא). מָה מַשְׁמָעוֹ שֶׁל "נַחַל קְדוּמִים"? הַכַּוָּנָה לַנַּחַל שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב מִקֶּדֶם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתְחוּ דָּגִים שֶׁבַּיָּם, וְאָמְרוּ: "וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם", כְּלוֹמַר: קִיֵּם ה' אֶת הַבְטָחָתוֹ שֶׁהִבְטִיחַ מֵאָז.
בבלי פסחים
חז"ל מלהטטים בקשירת חוטים ממקור מקראי אחד למשנהו. עיקר עניינם במדרש זה, שמקורו במסכת פסחים, הוא, כמובן, הנס של קריעת ים סוף והַטְבָּעַת צבא פרעה ומרכבותיו בים. את הסיפור הזה קושרים חז"ל לסיפור אחר על הטבעת צבא אויב, הלא הוא סיפור טביעת צבא סיסרא בנחל קישון בסוף המלחמה עם צבא ברק ודבורה בספר שופטים. קישור נוסף עושים חז"ל עם מזמור קי"ז בתהלים, שבו נאמר:
הַלְלוּ אֶת ה', כָּל גּוֹיִם, שַׁבְּחוּהוּ, כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ , וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם: הַלְלוּ-יָה!
המזמור בתהלים פונה אל הגויים בקריאה להלל ולשבח את ה'. את הסיפא של המזמור – "וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם", כך מספר רבי נתן, אמרו הדגים שבים סוף. ועוד קישור למזמור אחר בתהלים, מזמור ק"ו, האומר: "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף". עם ישראל עם סורר ומורה, ולא חסרות תחנות על מסלול נדודיו במדבר, שבהן מספר המקרא על מרידותיו באל. רַבָּה בַּר מָרִי מייחס את האמירה הזאת לספקנות המבוהלת של בני ישראל, שעברו בחורבה, וחששו שנס כזה יקרה גם למצרים, וגם הם יצליחו לצלוח את המעבר הניסי הזה בים סוף, וימשיכו לדלוק אחריהם.
אלוהים, שלא כל הבטחה שלו לעם התקיימה, עומד הפעם במילתו, ודואג לתבוסת המצרים ולישועת בני ישראל, ועל כך משבחים אותו לפחות הדגים. וכי איזה אינטרס היה להם, לדגים, לראות במפלת המצרים? כאן מספקים חז"ל מדרש מרתק, ועלילתו הולכת בערך כך:
לאחר תלונתם של בני ישראל, הרואים את המצרים קרבים במרוץ מרכבותיהם אל ים סוף, ונכנסים אל אותו מעבר פלאי שיצר האל עבור בני ישראל, מתייצב אלוהים למשימה, ומורה לשרו של ים, שהוא מלאך, ולא מפקד חיל הים: "פְּלוֹט אוֹתָן, אֶת מֵתֵי מִצְרַיִם, לַיַּבָּשָׁה! " כלומר – המצרים כבר טבעו בים, ועדיין בני ישראל לא האמינו שהטובעים לא יעלו בצד השני חיים ושלמים. וכך מצווה ה' על שרו של ים להשלים את הזוועה בפליטת גופותיהם של המצרים המתים אל היבשה, למען יראו בני ישראל ויאמינו.
המלאך, שתחום אחריותו על הים כולל גם דאגה למזונם של הדגים שבמים, מתקומם על ההוראה, שתותיר את הדגים ללא החפלה המצרית שקיוו לעשות. אלוהים, שהכי חשוב לו זה להרגיע את הקוּטֶרִים העבריים, מתחייב להחזיר את ההלוואה עם 50% ריבית. וכאן מתחיל משא ומתן משפטי בין המלאך לאלוהים. המלאך יודע, כי אין לדרוש מאלוהים ערבות על ההלוואה, ולכן הוא שואל: "וּמִי יַעֲרֹב לִי?". זה הרגע להשתמש בקישור האסוציאטיבי למלחמת דבורה בסיסרא, ולהביא את נחל קישון בכבודו ובעצמו מארץ ישראל למדבר סיני, כדי שיערוב לעיסקה המפוקפקת. נחל קישון עושה זאת, והעיסקה יוצאת לפועל. הדגים שבים אולי נותרו רעבים, אך הם יודעים כעת, שצאצאיהם במפרץ חיפה יקבלו בבוא זמנם ארוחה דשנה של כנענים לא פחות טעימים! על כן הם פוצחים במזמור תהלים נלהב, ושרים (איך שרים דגים?): "וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם!". וכיצד יודעים אנו שההלוואה שולמה עם תוספת של חמישים אחוזים? בים טבעו שש מאות מרכבות מצריות, בעוד שבנחל קישון טבעו תשע מאות מרכבות כנעניות. כך כתוב בתנ"ך!
ואם הזכרנו את מלחמת דבורה וברק בסיסרא, אפשר למצות עוד כמה רעיונות משירת דבורה הנמלצת ומפסוקיה החידתיים. דבורה אומרת כי הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא. חז"ל מסבירים, כי המתקפה הבין-כוכבית הזאת הלהיטה את דוקרני הברזל של הכנענים הרשעים, וזה מה שגרם להם להיכנס לנחל קישון כדי לצנן את הברזל הלוהט. ברגע שנכנסו למים הזכיר האל לנחל קישון את הערבות שלו, והנחל גרף את מרכבות סיסרא אל מפרץ חיפה, להוסיף על זיהום המפרץ מידי התעשיות הפטרוכימיות שלו. ומדוע נקרא נחל קישון 'נחל קדומים'? כדי להזכירנו את אותה ערבות קדומה שערב נחל קישון להחזיר לדגי הים את מתנת האל, עליה ויתרו כדי שבני ישראל הספקנים ישתכנעו שאלוהים בצד שלהם...