בִּמְקוֹם טִפָּה סְרוּחָה

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה.

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.

מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה;

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה;

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

משנה אבות

את המאמר הקשה הזה נוהגים לומר בטקסי הלוויה, כשגופת הנפטר מוטלת לפנינו רגע לפני הורדתה אל הבור. זה רגע קשה לכל המשתתפים בטקס, שבו מתערבב העצב על הפרידה ממישהו יקר לנו עם הפחד מפני המוות שלנו, שבימי שגרה אנו מנסים להדחיקו. נבדוק מה רוצה עקביא בן מהללאל לומר לנו, והאם מתאים קטע זה לקריאה בציבור בטקס ההלוויה.

עקביא בן מהללאל אומר, שחשוב שניתן דעתנו על שלושה דברים, אם רוצים אנו להימנע מדבר עברה. כלומר – מה שצריך להדריך את מעשינו הוא הרצון לא לחטוא. האם זה הדבר עליו אנו חושבים בטקס ההלוויה? בעוד רגע נבין את הקשר.

ומה הם אותם שלושה דברים, שאם נסתכל בהם, לא נבוא לידי עברה?

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ – לכאורה יש באמירה זו הצבעה אל עבר העבר שלנו, שיש בו גם עברם של אבותינו, כלומר – הידיעה וההיכרות עם אלה שקדמו לנו, הכרת הטובה על מה שהורישו לנו והמחויבות שלנו למסורת המשפחה, השבט, העם.

לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ – יש לך מטרות, יעדים, חזון? אלה הדברים, המקנים איכות ומשמעות לחייך. מה אתה רוצה להוריש לילדיך? מה ממעשיך ומתוצריהם יתרמו לעולם, ויהיה להם ערך גם לאחר שאתה כבר לא תהיה פה?

עד כאן דברים שראוי לו לאדם להסתכל בהם בכל שעה משעות חייו, ולאו דווקא ברגע הפרידה מאדם יקר לו. אבל עקביא בן מהללאל מצביע בסיפא של המשפט על הכוונה שלו, שהיא אחרת:

וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן – כעת ברור מה פירושם של "מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ". חייך הם פסק זמן קצר שבין לידה ומוות. החיים שאתה חי הם מבחן ליכולתך להימנע מחטא, ומשנסתיימו חיים אלה – תעמוד לדין הבורא על מה שעשית בחייך. כעת ברור מדוע בחרו יהודים כה רבים לקרוא את דבריו אלה של עקביא בן מהללאל דווקא בטקס ההלוויה. השעה בה פחד המוות שב ומתעורר בנו היא גם ההזדמנות לקרוא אותנו לסדר ולהזכיר לנו, שיומנו יגיע, ורצוי שנתנהג בסדר.

אבל המשנה הקצרה שלפנינו מוסיפה עוד משהו, שכראוי להסתכל בו בעיניים פקוחות.

"מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה".

מי אנחנו ומה אנחנו, אם לא גוף המועד לחטוא, כי מוצאו בזוי – טפה סרוחה, וכי סופו מעורר בנו צמרמורת בחושבנו על העתיד להתרחש בגוף זה – מקום רימה ותולעה. בתיאור זה מבטא עקביא בן מהללאל גישה מאד מוכרת ביהדות, הרואה בגוף את מקור החטא, את יצרי האדם כיצרים הדורשים ריסון והחנקה, ואת החיים בכלל – כפרוזדור לטרקלין.

בגישה שונה לחלוטין ניתן לראות את רגע יצירת החיים במפגש בין תא הזרע לביצית כאחד הפלאים הגדולים של הטבע, והמאמין באלוהים יבקש ברגע זה של הפרידה מהמת להודות לאל ולהללו על אותה יצירה מופלאה של חיים, היכולה להתקיים רק בתוך גוף עם חושים ויצרים.

ולכן ר' עמנואל בן יוסף אומר:

הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי יֵאוּשׁ.

דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וּמַה אַתָּה הוֹלֵךְ לְהַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ.

מֵאַיִן בָּאתָ? מִבַּיִת אוֹהֵב וּמֵגֵן;

וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לַעֲשׂוֹת טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה;

וּמַה אַתָּה הוֹלֵךְ לְהַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ? אֶת זִכְרוֹן מַעֲשֶׂיךָ, אֶת הָאַהֲבָה שֶׁהֶעֱנַקְתָּ וְאֶת הַתִּקּוּן הַקָּטָן שֶׁתִּקַּנְתָּ בְּעוֹלָמְךָ.

ועל האחדות הנהדרת של גוף ונשמה:

הָאָדָם מָשׁוּל לְנֵר: נֶפֶשׁ הָאָדָם הִיא כְּמוֹ הַלֶּהָבָה, וְהִיא שׁוֹאֶפֶת תָּמִיד לְהִתְעַלּוֹת אֶל-עַל. גּוּף הָאָדָם הוּא כְּמוֹ הַפְּתִילָה, הַמַּחְזִיקָה אֶת הַלֶּהָבָה.

אֵין לֶהָבָה בְּלִי פְּתִילָה, וּפְתִילָה בְּלֹא לֶהָבָה אֵינָה מַגְשִׁימָה אֶת יִעוּדָה.

אֵין נֶפֶשׁ בְּלִי גּוּף, וְגוּף שֶׁאֵינוֹ מְרוֹמֵם אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמְּצוּיָה בּוֹ – אֵינוֹ מְמַמֵּש אֶת שֶׁיָּכוֹל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת עֲלֵי אֲדָמוֹת.

בִּשְׁנוֹת יַלְדּוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם עוֹד גְּדֵלָה הַפְּתִילָה, וְהַלֶּהָבָה עֲדַיִן קְטַנָּה וּצְנוּעָה. בְּבַגְרוּתוֹ – יְכוֹלָה הַפְּתִילָה לְהָזִין לֶהָבָה גְּדוֹלָה, שֶׁתַּעֲלֶה וְתִתְרוֹמֵם אֶל-עַל.

גַּם נֵר הַהוֹלֵךְ וּמִתְקַצֵּר, כְּיָמָיו שֶׁל אָדָם, יָכוֹל עֲדַיִן לְהָזִין לֶהָבָה גְּדוֹלָה. וּמַה נוֹתַר עִם כְּלוֹת הַנֵּר וּכְבוֹת שַׁלְהַבְתּוֹ? זִכְרוֹן הַנֵּר וְזִכְרוֹן הַלֶּהָבָה שֶׁהִדְלִיק.