"בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל" (משלי י"א) - זֶה קֹרַח, "וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ" (שם) - זֶה מֹשֶׁה וְסַנְהֶדְרִין. אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁנֵי עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים הָיוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד בְּיִשְׂרָאֵל וְאֶחָד בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח בְּיִשְׂרָאֵל וְהַמָּן בְּאוּמוֹת הָעוֹלָם; וּשְׁנֵיהֶם שָׁמְעוּ לִנְשֵׁיהֶם, וּשְׁנֵיהֶם נָפְלוּ: קֹרַח שָׁמַע לְאִשְׁתּוֹ וְנָפַל - הָא כֵיצַד? כְּשֶׁבָּא מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מַה הֲלָכָה חִדֵּשׁ לָכֶם מֹשֶׁה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לֵהּ: פֵּרֵשׁ לָנוּ עַל מַעֲשֵׂה הַתְּכֵלֶת. אָמְרָה לוֹ: מַעֲשֵׂה הַתְּכֵלֶת מַהוּ? אָמַר לָהּ: כָּךְ דָּרַשׁ וְאָמַר: נֶאֱמָר לִי מִפִּי הַגְּבוּרָה שֶׁתַּעֲשׂוּ לָכֶם צִיצִית עַל כַּנְפֵי בִּגְדֵיכֶם, וּכְדֵי שֶׁיְּהֵא חוּט אֶחָד תְּכֵלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (בַּמִּדְבָּר טו לַח): "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת". בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת וְאוֹמֶרֶת לוֹ: רְאוּ כַּמָּה הוּא יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק בָּכֶם, תֵּדַע שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר "עַל כַּנְפֵי בִּגְדֵיכֶם", אִם עוֹשָׂה אֲנִי לְךָ טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת. מֶה עָשְׂתָה, עָמְדָה וְעָשְׂתָה לוֹ טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, נִתְעַטֵּף בָּהּ וְעָמַד לִפְנֵי מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ: מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ? אָמַר לוֹ: אַתָּה אָמַרְתָּ מְעַט וַאֲנִי עָשִׂיתִי הַרְבֵּה...
מדרש משלי
'טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת' הפך ברבות הימים לניב לשוני, המתאר אדם או דבר, המציג עצמו ככליל השלמות, ביחוד זו המוסרית. בדרך כלל משתמשים בניב הזה על דרך ההיפוך, ואומרים על מישהו שאינו טלית שכולה תכלת. המקור – מדרש זה.
קורח, שהיה בן לשבט לוי המיוחס, זוכה אצל חז"ל להנחה. כמו בסיפור גן-העדן, גם בסיפורנו האישה היא המסיתה לדבר עבירה. קורח סבור היה שבני עמרם, משה ואהרן, זכו למעמד המנהיגות, למרות שייחוסו של קורח היה שווה לשלהם. מדרשים אחרים מדברים על עושרו של קורח, מה שבקושי נרמז בתורה ("וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" – במדבר ט"ז). בזכות אותם מדרשים יש לנו גם הניב 'עשיר כקורח'. עניין עושרו של קורח קיים גם במדרש שלנו, אך באופן מוצנע, נרמז בלבד.
חז"ל מעבירים את סיפור קורח מהמדבר של התורה לבית המדרש של ימי התנאים. כמו במדרשים אחרים, שב האיש מבית המדרש, ורעייתו שואלת אותו 'מה למדת בגן היום?'. קורח מספר לגברת על מצוות הציצית ועל פתיל התכלת שיש לארוג בתוך הטלית; והיא אומרת שמשה מהתל בשומעיו, ומציעה לו לאתגר את משה בטלית שהיא תארוג לו, לקורח, וכולה תכלת. פתילי התכלת נחשבו בעולם העתיק ליקרים במיוחד, אך כסף לא היווה בעיה במשפחת קורח. וכך מגיע קורח אל משה עם טלית טורבו משודרגת, ומביא למנהיג את הסעיף...
אז בנוסף למסר האנטי-נשי המיותר של המדרש, אנו מקבלים מסר נוסף, והוא, במילים אחרות 'תפסת מרובה, לא תפסת'. את זה ניסה האלוהים לומר גם לאליהו, כשסיים את המופע האורקולי שלו בסיני בקול דממה דקה.