כִּי בְּרֹב חָכְמָה רֹב כָּעַס

"כִּי בְּרֹב חָכְמָה רֹב כָּעַס" (קהלת א'). כֹּל אָדָם שֶׁהוּא חָכָם רוֹאֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, וְכוֹעֵס. וְכֵן הוּא אוֹמֵר "פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט). אֲבָל הַהֶדְיוֹטִים רוֹאִים דָּבָר אָסוּר וּדְבַר עֶרְוָה, וְאוֹמְרִים: מָה בְּכָךְ? סְבָרָה אַחֶרֶת: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רֹב כָּעַס" - בִּזְמַן שֶׁתַּלְמִיד חָכָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, רָב הַכַּעַס עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְּדוֹאֵג וּבַאֲחִיתֹפֶל וּבִבְנֵי עֲלֵי הַכֹּהֵן. "יוֹסִיף דַּעַת וְיוֹסִיף מַכְאוֹב" (שם) - שֶׁאִם נָפַל אָדָם רוֹפֵא לְחֹלִי, לְפִי שֶׁהוּא בָּקִי וְיוֹדֵעַ הָרְפוּאוֹת, וְיוֹדֵעַ אֶת חָלְיוֹ הַקָּשֶׁה, שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד, לְפִיכָךְ הוּא כּוֹאֵב עַל נַפְשׁוֹ. כָּךְ הַיּוֹדֵעַ שֶׁחָטָא, וְדִינוֹ גָּדוֹל, לְפִיכָךְ הוּא כּוֹאֵב עַל נַפְשׁוֹ. אֲבָל הַהֶדְיוֹט אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. סְבָרָה אַחֶרֶת: "כִּי בְּרוֹב חָכְמָה" - מֵאַיִן תָּבוֹא הַחָכְמָה לְאָדָם? "בְּרוֹב כַּעַס" שֶׁרַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו. "וְיוֹסִיף דַּעַת" מִי הוּא? מִי שֶׁ-"יּוֹסִיף מַכְאוֹב", שֶׁהִלְקָהוּ רַבּוֹ הַרְבֵּה.

מדרש לקח טוב על קהלת

כעס היא תגובה רגשית מובנת ושגורה, אך בהחלט לא רצויה. המבינים בעניין מדגישים, כי אמנם הכעס יכול להוביל לתגובה אלימה, העשויה להרתיע את מי שמכעיס אותנו, אך לעתים קרובות הכעס הוא תגובה על משהו ולא על מישהו שמכעיס אותנו, וכי הכעס מחליש אותנו. ומדוע מחליש אותנו הכעס? כי הוא מוביל אותנו לאיבוד שליטה ולוויתור על תגובה רציונלית למצב הלא רצוי. אלה היו שישים שניות מודרניות על כעס.

וכעת ננסה להבין את מחשבותיהם של חז"ל בעניין הכעס והקשר המוזר שקושר קהלת את הכעס עם החכמה דווקא.

המשתף בין החכמה לכעס היא האיכפתיות. אם אתה חכם, ומבין את הבעייתיות העומדת לפניך, אתה כועס, כי אכפת לך, ואז יכול אתה גם לפעול לתיקון המצב. ההדיוט, מי שאינו חכם, רואה קלקול או עוולה, ואינו מקשר בין מה שרואות עיניו לנזקים העלולים להיגרם בעקבות אותו קלקול או עוולה. על כן לא אכפת לו, והוא אינו כועס.

איך זה מסתדר עם מה שאמרנו בתחילה? ההבדל נעוץ במידת השליטה שיש לנו על הכעסים שלנו. אחד מהצדיקים החסידיים אמר פעם, שהוא הכניע את הכעסים שלו, אך הוא שומר אותם אצלו, וכשצריך – הוא יודע להוציאם ולעשות בהם שימוש. זו שליטה ברמה מאד גבוהה על הכעסים שלנו. הם עדיין מתעוררים בשל האכפתיות שלנו ובשל יכולת הניתוח שלנו את המצב, אך אין הכעסים מנהלים אותנו.

פרשנות אחרת לפסוק התמוה מקהלת אומרת כי אם חכם אתה, משמיים כועסים עליך יותר כשאתה עובר עבירה. זה מחיר, שתלמיד חכם מוכן לשלם תמורת הידע וההבנה שרכש בלימודו. הדוגמאות שמביא המדרש הן, כמובן מהמקרא. דואג האדומי, איש בית המלוכה של שאול, ביצע את טבח כוהני נוב למרות שידע, כי פעולה זו לא היתה מוצדקת, והוא זכה בביקורת חריפה של חז"ל על מעשיו. אחיתופל הגילוני היה חכם מאד. למרות חכמתו, הוא בחר להצטרף למחנה אבשלום, שמרד בדוד אביו. על כך נענש בכך שאבשלום העדיף את עצת חושי הארכי על פני עצתו, וכתגובה לתבוסה זו הלך אחיתופל ושלח יד בנפשו. בני עלי הכהן לא היו חסרי דעה, ועל אף זאת הם בחרו להתעמר בקהל המאמינים שפקדו את המשכן בשילה. על עבירותיהם הרבות נענשו בנפילה בקרב עם הפלשתים.

המשך הפסוק מקהלת, "יוֹסִיף דַּעַת וְיוֹסִיף מַכְאוֹב", גם הוא זוכה להסבר מקורי. היינו מצפים, שמי שיש לו דעת, הוא יכול למנוע מעצמו מכאובים, אך מחברי המדרש סבורים להפך. הדוגמה שהם מביאים היא אותו רופא מומחה, המגלה כי חלה במחלה, שלא יכול היה למנוע, וכי ימיו ספורים. הגילוי המוקדם ותחושת חוסר האונים בעקבותיו יביאו לאותו רופא מכאובים מרובים, הרבה לפני שחברו חסר ההבנה ברפואה יתחיל לסבול מהמחלה. למי טוב יותר? על כך חלוקות הדעות גם בימינו. מה שבטוח – גילוי מוקדם של מחלה מסוכנת יכול למנוע או לפחות להאיט את התפתחותה.

אחרי הדוגמה של הרופא החולה מגיע תורו של החכם החוטא. זה יודע כי חטא, מצפונו מציק לו, והוא סובל מכאובים של חרטה. מולו ניצב הטמבל השמח, שבכלל אינו מודע למעשה הרע שעשה, ועל כן דבר אינו מציק לו, אלא אם כן מישהו אחר יחליט להענישו...

ועוד פרשנות ל- "בְּרֹב חָכְמָה רֹב כָּעַס" עושה תרגיל מעניין של פירוק והרכבה מחדש של הפסוק. הכעס הוא כעסו של המורה, הנוזף בתלמיד, התובע ממנו לעשות מאמץ רב יותר בלמידה, והמעיר לו לתלמיד על כל שגיאת הבנה שלו. רוב הכעס הזה הוא הגורם המביא בעקבותיו רוב חוכמה של התלמיד, מעין וריאציה על 'חושך שבטו שונא בנו'. אני מעדיף את המדרש התלמודי על אותו מורה, שהיה מוכן לחזור ארבע מאות פעם על ההסבר, עד שהתלמיד האיטי יבין היטב, על פני המורה הנוזף והכועס. אסכולות פדגוגיות של ימינו חותרות יותר לכיוון הנמנע מהטלת משמעת ופחד על התלמיד, ובונה יותר על סקרנותו הטבעית, היכולה לשגשג רק באווירה נטולת פחד.

על מה חשב קהלת, כשאמר את דבריו בעניין החוכמה והכעס? אני סבור, שהכעס שלו היה דומה יותר למכאוב או לתיסכול, ואלה תופעות המלוות לא מעט אנשים חכמים בחייהם.