“גַּם־שֶׁמֶשׁ לֹא־רָאָה… נַחַת לָזֶה מִזֶּה” (קהלת ו') – אָמַר רַ' פִּינְחָס: מָשָׁל לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בָאִים בִּסְפִינָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְלִימַן, יָרַד אֶחָד מֵהֶם וְנִכְנַס לַמְּדִינָה, וְרָאָה שָׁם כַּמָּה מַאֲכָל וְכַמָּה מַשְׁקֶה. כֵּוָן שֶׁחָזַר, אָמַר לַחֲבֵרוֹ: לָמָּה לֹא נִכְנַסְתָּ לַמְּדִינָה? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה שֶׁנִּכְנַסְתָּ, מָה רָאִיתָ שָׁם? אָמַר לוֹ: רָאִיתִי כַּמָּה מַאֲכָל וְכַמָּה מַשְׁקֶה. אָמַר לוֹ: נֶהֱנֵיתָ כְלוּם? אָמַר לוֹ: לֹא. אָמַר לוֹ: אֲנִי, שֶׁלֹּא נִכְנַסְתִּי, נוֹחַ לִי יוֹתֵר מִמֶּךָּ. הֱוֵי “נַחַת לָזֶה מִזֶּה”.
קהלת רבה עפ"י ספר האגדה
הנה הקטע המקורי מקהלת ו':
אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה, וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה, וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי-שָׁנָיו, וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה, וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ, אָמַרְתִּי: טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל. כִּי בַהֶבֶל בָּא, וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ; וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה. גַּם שֶׁמֶשׁ לֹא רָאָה, וְלֹא יָדָע נַחַת לָזֶה מִזֶּה. וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם, וְטוֹבָה לֹא רָאָה, הֲלֹא אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ.
זה אחד הקטעים הדכאוניים ביותר בספר קהלת. הלוגיקה שלו בנויה על סופו של הסיפור האנושי – המוות, המכסה בחושך, וּמְאַיֵּן את כל מה שחווה האדם בחייו. המוות, על פי מצב רוחו זה של קהלת, שולל את טעם החיים. מכאן, אומר ההיגיון המוזר של קהלת, טוב לו לאדם שלא נולד מאשר נולד – "טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל". להבעת דעה פסימית זו אני קורא 'מצב-רוח', שכן קהלת עצמו מציג הלך רוח שונה בפרק אחר: "מָתוֹק הָאוֹר, וְטוֹב לַעֵינַיִם, לִרְאוֹת אֶת-הַשָּׁמֶשׁ, כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח... שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ...".
ר' פנחס מזדהה עם הלך הרוח המדכא של קהלת, ועבור האמירה הנוראה "טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל" הוא מחבר משל על שני בני אדם, שהגיעו בספינה לאחד מהנמלים – משל לשני עֻבָּרִים, שהגיע זמנם להיוולד. אחד מהם ירד לנמל ונכנס לעיר – משל לעובר שנולד בבריאות טובה, והתחיל את חייו. השני בחר להישאר על הספינה העוגנת, ולא לרדת לחוף – משל לעובר שנולד נֶפֶל, ולא שרד. מִשֶּׁחזר הראשון לספינה – משל לסיום החיים, שאל אותו חברו מה ראה שם על החוף. הוא השיב לו: 'רָאִיתִי כַּמָּה מַאֲכָל וְכַמָּה מַשְׁקֶה' – משל לחיים, שכולם רק קיום פיסי. – האם 'נֶהֱנֵיתָ כְלוּם'? – שואל הראשון – משל לטעם החיים. בנקודה זו מפתיע ר' פנחס, כשהוא שם בפי היורד לחוף תשובה שלילית. הוא לא נהנה בכלל... זו תגובתו הטבעית של אדם, שרגע לאחר שסיפק את צרכיו ואת תשוקותיו, לא נותר בידו דבר בר-קיימא. – 'אֲנִי, שֶׁלֹּא נִכְנַסְתִּי, נוֹחַ לִי יוֹתֵר מִמֶּךָּ' – עונה לו השני – משל ליתרון מי שלא נולד כלל על מי שנולד, חי ומת.
המדרש שונה מאד במסר שלו מהרעיון החז"לי המפותח מאד אודות הקשר בין חייו של אדם למה שעתיד לקרות לו בעולם הבא, שם הוא יקבל גמול על מעשיו.
ואנו יכולים לראות במשל החביב הזה מסר נוסף. המשל מדבר על שני סוגי אנשים. כאשר מזדמנת לנו חוויה חדשה, שיש בה סיכויים וסיכונים, וללא ספק יהיו בה הפתעות, יש בינינו כאלה, שיתלהבו מההזדמנות הזאת, ויֵרדו לחוף, בעוד אחרים, מתוך ביטחון עצמי ירוד, או משעמום, או מתוך ציפיות נמוכות, או מתוך עצלות, יבחרו לוותר. כדי להתאים את המשל למסר הזה, יש לסיימו מעט אחרת. דווקא זה שירד לחוף יחתום את השיחה בדברים: 'אֲנִי, שֶׁנִכְנַסְתִּי, נוֹחַ לִי יוֹתֵר מִמֶּךָּ.'