"וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה". לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׂנוּאָה בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחָה אוֹתוֹ, שֶׁעָבַד יַעֲקֹב שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל, שֶׁאָמְרָה לוֹ אִמּוֹ: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים" (בְּרֵאשִׁית כז מד), וְיָשַׁב שָׁם שֶׁבַע שָׁנִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי" וְגוֹ', "וַיְהִי בָּעֶרֶב, וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ" וְגוֹ' (שָׁם כט כא כב). כָּל הַלַּיְלָה הָיְתָה עוֹשָׂה עַצְמָהּ כְּרָחֵל. כֵּיוָן שֶׁעָמַד בַּבֹּקֶר, "וְהִנֵּה הִיא לֵאָה". אָמַר לָהּ: בַּת הָרַמַּאי, לָמָּה רִמִּית אוֹתִי? אָמְרָה לוֹ: וְאַתָּה לָמָּה רִמִּיתָ אָבִיךָ, כְּשֶׁאָמַר לָךְ: "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?", וְאָמַרְתָּ לוֹ: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכוֹרְךָ", וְאַתָּה אוֹמֵר: לָמָּה רִמִּיתַנִי, וְאָבִיךָ לֹא אָמַר: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה"?. וּמִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁהוֹכִיחָה אוֹתוֹ, הִתְחִיל שׂוֹנְאָהּ. אָמַר הקב"ה: אֵין רְפוּאָתָהּ שֶׁל זוֹ אֶלָּא בְּבָנִים, וּבַעְלָהּ נִכְסָף לָהּ, לְפִיכָךְ "וַיֵּרָא ה', כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, וְיִפְתַּח אֶת רַחְמָהּ", וְדָוִד מְקַלֵּס: "עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים" (תְּהִלִּים קמו ז).
תנחומא בובר
חז"ל מזהים בסיפורי יעקב שרשרת של מעשי רמיה. הראשון שפתח בכך היה יעקב עצמו, בברכתה של רבקה אמו. הוא התחפש לאחיו עשיו, רימה את אביו יצחק, וגנב את ברכת הבכור, שהיתה מיועדת לאחיו.
יעקב הוא שהמשיך בדרך הנלוזה הזאת, בהחליטו להישאר בבית לבן ולעבוד אותו שבע שנים. בזאת הפר יעקב את מצוות אמו, ששלחה אותו לשהות של ימים אחדים, עד יעבור זעמו של עשיו.
יעקב סיפק ללבן את ההזדמנות לרמות אותו בזה שאמר לו: "הָבָה אֶת אִשְׁתִּי". לו היה בוחר לדייק במילותיו, היה צריך לומר: "הָבָה אֶת רָחֵל". לבן, שתיכנן ממילא לכפות על יעקב את בתו הבכורה לאה, הצטרף לשרשרת הרמאים בהביאו, במקום את רחל, את לאה אל אוהל יעקב לליל הכלולות.
הבאה בתור – לאה, כמובן. היא שיתפה פעולה עם אביה לבן, וכל הלילה 'שיחקה אותה רחל' – מעשה רמאות נבזי מאין כמותו. מדרש זה אינו מביא לתמונה גם את רחל, שעל פי מדרש אחר שיתפה פעולה עם תרגיל העוקץ, וסיפקה לאחותה את הסימנים, שיַּטְעוּ את יעקב.
יעקב מגלה את מעשה הרמייה רק בבוקר, לאחר שכבר מימש את הנישואין בלאה. הוא מטיח בלאה: לָמָּה רִמִּית אוֹתִי?, אך היא אינה מתבלבלת. על פי ההיגיון המוסרי, בו היא מחזיקה, המרמה את הרמאי פָּטוּר. היא מזכירה לו את מעשה הרמייה, בו הכשיל את אביו הזקן, ובו השיג ממנו את ברכת הבכור. יעקב אינו יכול לספר לה גרסה אחרת לסיפור גניבת הבכורה, שכן לאה כבר קראה בתורה, והיא יודעת מה בדיוק עשה יעקב לאביו ולאחיו.
זהו רגע של פיצוץ. יעקב, המציג עצמו כפגוע ממעשה המרמה של לבן ולאה, מגלה כי הצדקנות שלו – אין לה בסיס. דברי לאה מעמידים בפניו מראה לא מחמיאה, ומול המראה הזאת יצטרך לעמוד מעכשיו והלאה. על פי המדרש – זו הסיבה לשנאתו של יעקב ללאה, שנאה הנולדת מהסתבכות שני רמאים בקשר נישואין הדדי.
על פי המדרש, אלוהים סבור, כי לשנאתו של יעקב אין סיבה מוצדקת, וכי זכאית היא לפיצוי. הפיצוי מגיע מידי אלוהים, ובגדול, בלידת ארבעה בנים בזה אחר זה, כשרחל, האישה השנייה והמועדפת על יעקב, אינה מצליחה ללדת.
את שילוב הפסוק מתהלים קמ"ו - "עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים" ניתן להסביר בדרך הבאה: למרות שלאה שיתפה פעולה עם לבן אביה במעשה המרמה של ליל הכלולות, היא יוצאת עשוקה מכל הסיפור הזה, שכן היא נכנסת לקשר נישואין, שעשק ממנה אהבת-בעל. יעקב, שיכול היה ללמוד מיהודה בנו, שאפשר לומר "צָדְקָה מִמֶּנִי", לא עושה זאת, ואינו מקבל מהמדרש כל הנחה. מגיע לו. לעומתו, לאה מצוירת במדרש כמי שיש לה מענה לשון, שאינה חוששת לומר לבעלה מה היא חושבת עליו. זו תוספת ספרותית, שאין לה כל בסיס בתורה.