"וְיֵלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּיו" (בראשית כ"ב) - מַהוּ יַחְדָּיו? שֶׁלֹּא הֵצֵר בְּמַה שֶּׁאָמַר לוֹ אָבִיו, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁזֶּה הָיָה שָׂמֵחַ לְקָרֵב (להקריב), כָּךְ זֶה הָיָה שָׂמֵחַ לִקָּרֵב (לעלות לקרבן). אַבְרָהָם שָׂמַח לַעֲקֹד, וְיִצְחָק שָׂמַח לֵעָקֵד, אַבְרָהָם שָׂמַח לִשְׁחֹט, וְיִצְחָק שָׂמֵחַ לִשָּׁחֵט. עִם שֶׁיִּצְחָק מְהַלֵּךְ עִם אָבִיו, מֶה עָשָׂה הַשָּׂטָן? בָּא וְעָמַד לוֹ לִימִינוֹ שֶׁל יִצְחָק. אָמַר לוֹ: הָא, עָלוּב, בְּנָהּ שֶׁל עֲלוּבָה, כַּמָּה תַּעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ, וְכַמָּה תְּפִלּוֹת נִתְפַּלְּלָה עַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לָה, וְהַזָּקָן הַזֶּה נִשְׁתַּטָּה מִזִּקְנוּתוֹ, וְהוֹלֵךְ לְשׁוֹחַטְךָ! מִיַּד הָפַךְ יִצְחָק פָּנָיו אֶל אָבִיו. אָמַר לוֹ: אַבָּא, רְאֵה מָה אָמַר לִי הָאִישׁ הַזֶּה! אָמַר (אברהם): הוּא בָּא ליצף לְךָ (?). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה. מִיָּד "וְיָבוֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹקִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ". וְלָמָּה לֹא בָּנָה יִצְחָק עִמּוֹ? אֶלָּא אָמַר אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יִפֹּל עָלָיו אֶבֶן אוֹ צְרוֹר, וְיַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם, וְיִפָּסֵל מִן הַקָּרְבָּן. בָּנָה אֶת הַמִּזְבֵּחַ, סִדֵּר אֶת הָעֵצִים, וְעָקַד אֶת יִצְחָק עַל גַּבּוֹ. נָטַל אַבְרָהָם אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לְשָׁחֲטוּ. אָמַר לוֹ יִצְחָק: אַבָּא, אָסְרֵנִי בְּיָדַי וּבְרַגְלַי, שֶׁהַנֶּפֶשׁ חֲצוּפָה הִיא, שֶׁלֹּא אֶרְאֶה הַמַּאֲכֶלֶת בָּא עֲלַי, וַאֲקַרְטֵעַ וְאִפָּסֵל מִן הַקָּרְבָּן! כְּפָתוֹ אָבִיו. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן אֶת הַמַּאֲכֶלֶת עַל צַוָּארוֹ, בָּאוּ הַמַּלְאָכִים, וְהָיוּ בּוֹכִים וּמְצַוְּחִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר "הֵן אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ חוּצָהּ" (יְשַׁעְיָה ל"ג ז') וּמָה הָיוּ צוֹעֲקִים? "נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח, הֵפֵר בְּרִית" וְגוֹ' (שָׁם). הֵיכָן הוּא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל עוֹבְרֵי דְּרָכִים? שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מוֹדִיעֲךָ בָּעוֹלָם, שָׁבַת עוֹבֵר אָרַח, בָּטֵל מַתַּן שְׂכָרָם שֶׁל אוֹרְחִים, שֶׁהָיוּ בָּאִים מִכֹּל מָקוֹם, וְלָנִים אֵצֶל אַבְרָהָם לֶאֱכֹל חִנָּם, וְלַעֲשׂוֹת אוֹתְךָ בְּרָכָה בָּעוֹלָם, אֶלָּא הֵפֵר בְּרִית וּמֵפֵר אַתָּה אֶת הַבְּרִית שֶׁאָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם – "אֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק" (בְּרֵאשִׁית י"ז כ"א). הֲרֵי הַמַּאֲכֶלֶת עַל צַוָּארוֹ. עַד אֵימָתַי אַתָּה מַמְתִּין?... מִיַּד אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל: מָה אַתָּה עוֹמֵד? אַל תַּנִּיחֶנּוּ! הִתְחִיל מִיכָאֵל קוֹרֵא אוֹתוֹ – "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם!" - ב' פְּעָמִים, שֶׁהָיָה מְמַהֵר לְשָׁחֲטוֹ, וְהָיָה צוֹוֵחַ בּוֹ כְּאָדָם הַצּוֹעֵק מִתּוֹךְ צָרָה: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה, אַבְרָהָם? מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר!"
פסיקתא רבתי
חז"ל הרבו לספר בעקידת יצחק. בצד הרושם הכביר שמשאירה מסירותו וצייתנותו הדתית של אברהם מעלה הסיפור הנוראה הזה תמיהות קשות באשר לגבולות הצייתנות הזאת, כמו גם באשר למניעיו של האל או באשר לחלקה של שרה, שנזרקה הצידה בסיפור המקראי, ומיד לאחר מכן מדווח לנו התנ"ך על מותה.
מהי תרומתו של המדרש הזה מתוך פסיקתא רבתי, אוסף של דרשות מתקופות שונות, שזמן חיבורו הסופי אינו ברור?
אחת הדרכים לתרץ את התנהגותו של האל בפרשה המביכה הזאת היא להוסיף את דמות השטן, שחזר אחורה מימי איוב אל דורו של אברהם, כדי לסבך את העלילה. השטן, דעתו אינה נוחה משיתוף הפעולה המוזר בין האל לבין אברהם וגם יצחק. הוא הולך לנסות לסכסך בין יצחק לאברהם, אולי מתוך תקווה שבסופו של דבר גם אברהם יתעורר מהקומה ויכריז על מרד בה'. השטן, המבין שיצחק יודע מה הולך לקרות, ובכל זאת הוא הולך בלב שלם לקראת מותו המיותר, מחפש טיעונים אחרים, שיעוררו ביצחק את הספק. הוא מזכיר לו שיש גם אמא בסיפור, ושהיא, שסבלה כל חייה בשל עקרותה והתפללה לבן, חייה תלויים בו. כמו כן הוא מציין בפני יצחק, שאברהם כבר אינו חושב בצלילות דעת, שכן דעתו אינה כתמול שלשום בשל זקנתו. יצחק אינו לוקח אחריות על המצב, והוא מספר לאביו מה אמר לו 'האיש הזה'. גם אברהם אינו לוקח אחריות – יש אלוהים, והוא יראה לו את השה... האם יש בקטע זה של המדרש התפעלות מנאמנותו של יצחק לאברהם ומזו של אברהם לאל, או שמא מוצנעת בין השיטין ביקורת על השניים, שאינם מתמודדים ברצינות עם דברי השטן? נשאיר שאלה זו פתוחה.
היתה להם, לאב ולבנו, עוד הזדמנות לשבש את תכניתו של האל. קרבן צריך להיות טהור (כך ייכתב בתורה ביום מן הימים), וכל מה שהיה על אברהם או על יצחק לעשות הוא לגרום ליצחק להיפצע לפני הטקס. אגב, כשמדובר היה בשלטון זר, ידעו יהודים לפגום בגופם כדי להיפסל לעבודת הצבא. אבל גם אברהם וגם יצחק מודעים לכך ונמנעים מלעשות את המעשה. מסירותו של יצחק לעניין הצלחת מעשה העקידה, שיסתיים במותו שלו, אינה מרכיב בסיפור המקראי, וחז"ל מותחים כאן את העלילה, ובזאת הם משתפים את יצחק באחריות למעשה הנורא.
וכאן נכנסים המלאכים לתמונה – עוד תוספת לא מקראית. לא מדובר במלאך שנשלח מאוחר יותר לעצור את אברהם, אלא במלאכים אחרים, העושים מאמץ לעצור את אלוהים מלהוביל את הפארסה הזאת עד סיומה הנורא. הם מזכירים לאל את מעלותיו של אברהם כמכניס אורחים, אשר במעשי החסד שלו הגדיל את שם האל בעולם, והם קוראים לאל 'מפר ברית'. בסיפור המקראי אלוהים אינו זקוק לטלטול הזה מצד המלאכים, והוא מחליט לעצור את אברהם רגע לפני השלמת אקט העקידה (ונודה על האמת – רגע אחרי הטראומה הבלתי ניתנת למחיקה של יצחק). חז"ל רומזים לנו, שאלוהים הפנאט היה זקוק למקהלה היוונית הזאת של מלאכי השרת, שיזכירו לו שעליו לקיים הבטחות, ושאילו לא היו המלאכים יושבים לו על הווריד – הוא היה נותן לטקס העקידה להשלים את עצמו...
אלוהים מבין את דחיפות העניין, אבל יש לו עוד החוצפה לנזוף במלאך מיכאל: 'מָה אַתָּה עוֹמֵד? אַל תַּנִּיחֶנּוּ!'. חסר היה עוד שהמלאך מיכאל היה משיב לו, לאלוהים: 'עכשיו נזכרת?!'