הָיָה אִישׁ אֶחָד עָנִי בְּיוֹתֵר, וְהָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְאִשָּׁה אַחַת, וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּצֶר לוֹ מְאֹד, כִּי לֹא הָיָה לוֹ פַּרְנָסָה וּמִחְיָה, וְתֹאמַר לוֹ אִשְׁתּוֹ: "קוּם וְלֵךְ לַשּׁוּק, אוּלַי יַזְמִין לְךָ הקב"ה פַּרְנָסָה, וְלֹא נָמוּת בְּרָעָב."
וְיֹאמַר לָהּ: "אָנָה אֵלֵךְ, וְאֵין לִי קָרוֹב וְלֹא אוֹהֵב לְהוֹשִׁיעֵנִי מִצָּרָה הַזֹּאת, אֶלָּא רַחֲמֵי שָׁמַיִם."
וַתַּחְרִישׁ הָאִשָּׁה, וַיִּרְעָבוּ הַיְּלָדִים וַיִּבְכּוּ וַיִּצְעֲקוּ, וַתּוֹסֶף הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לוֹ: "צֵא לַשּׁוּק, וְאַל תִּרְאֶה בְּמוֹת הַיְּלָדִים."
וַיֹּאמֶר לָהּ: "וְאֵיךְ אֵצֵא, וַאֲנִי עֵרוּם?"
וְהָיָה לָאִשָּׁה לְבוּשׁ קְרָעִים, וַתִּתֵּן אוֹתוֹ לְבַעְלָהּ לְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ, וַיֵּצֵא הַחוּצָה, וַיַּעֲמֹד מִשְׁתָּאֵה, וְלֹא יָדַע אָנֶה יֵלֵךְ, וַיִּבְכֶּה וַיִּשָּׂא עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר: "רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁאֵין לִי אָדָם לְמִי אֶפְנֶה בְּעָנְיִי וְדִלְדּוּלִי, שֶׁיְּרַחֵם עָלַי - לֹא אָח וְלֹא קָרוֹב וְלֹא אוֹהֵב, וְעוֹלָלַי קְטַנִּים, רְעֵבִים וְצוֹעֲקִים בְּרָעָב. יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ לְרַחֲמֵנוּ, אוֹ אֱסֹף אוֹתָנוּ בְּרַחֲמֶיךָ, וְנָנוּחַ מֵעָצְבֵּנוּ."
וַתַּעַל שַׁוְעָתוֹ אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בָּא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: "מָה לְךָ, וְלָמָּה תִּבְכֶּה?"
וַיְסַפֵּר לוֹ קוֹרוֹתָיו וּתְלָאוֹתָיו.
וַיֹּאמֶר לוֹ: "מַהֵר וְלֵךְ עִמִּי, וְאַל תִּבְכֶּה." וַיֹּאמֶר לוֹ: "אַל תָּחוּשׁ. קַח אוֹתִי, וּמָכְרֵנִי בַּשּׁוּק, וְקַח מְחִירַי, וְתִחְיֶה בּוֹ."
וַיֹּאמֶר לוֹ: "אֲדוֹנִי, וְאֵיךְ אֶמְכְּרֶךָ, וּבְנֵי אָדָם יוֹדְעִים שֶׁאֵין לִי עֶבֶד, וַאֲנִי מְפַחֵד שֶׁיֹּאמְרוּ, כִּי אֲנִי הָעֶבֶד וְאַתָּה אֲדוֹנִי."
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב: "אַל תִּירָא! עֲשֵׂה מִצְוָתִי, וּכְשֶׁתִּמְכְּרֵנִי, תִּתֵּן לִי זוּז אֶחָד."
וְיַעֲשֶׂה כֵּן, וַיּוֹלִיכֵהוּ לַשּׁוּק, וַיְהִי כָּל הָרוֹאִים אוֹתוֹ חָשְׁבוּ, כִּי הָאִישׁ הֶעָנִי הוּא הָעֶבֶד, וְאֵלִיָּהוּ זַ"ל הוּא אֲדוֹנָיו, עַד שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ, אֶת אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר: "הוּא אֲדוֹנִי, וַאֲנִי עַבְדּוֹ."
וְיַעֲבֹר שָׁם אֶחָד מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ, וְיִרְאֵהוּ, וַיִּיטַב מְאֹד בְּעֵינָיו, וְרָצָה לִקְנוֹתוֹ בִּשְׁבִיל הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲמֹד, וַיַּכְרִיז עָלָיו עַד שְׁמוֹנִים דִּינָרִין.
וְיֹאמַר אֵלִיָּהוּ זַ"ל: "מְכֹר אוֹתִי לַשַּׂר הַזֶּה, וְאַל תִּקַּח תּוֹסֶפֶת עָלַי."
וְיַעֲשֶׂה כֵּן, וַיִּקַּח מִן הַשַּׂר שְׁמוֹנִים דִּינָרִים, וַיִּתֵּן לְאֵלִיָּהוּ זַ"ל אֶחָד, וַיַּחֲזִירֵהוּ לְיָדוֹ.
וַיֹּאמֶר לוֹ: "קַח, וַחֲיֵה, אַתָּה וְאַנְשֵׁי בֵּיתְךָ, וְלֹא יַשִּׂיג אוֹתְךָ חֹסֶר וְעֹנִי כָּל יָמֶיךָ."
וְיֵלֵךְ אֵלִיָּהוּ זַ"ל עִם הַשַּׂר. וַיָּשֹׁב הָאִישׁ אֶל בֵּיתוֹ, וַיִּמְצָא אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו עֲטוּפִים בְּרָעָב, וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם לֶחֶם וְיַיִן, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׂבְּעוּ וַיּוֹתִירוּ.
וְתִשְׁאֲלָהוּ אִשְׁתּוֹ, וַיַּגֵּד לָהּ כָּל אֲשֶׁר קָרֵהוּ, וְתֹאמַר לוֹ: "עָשִׂיתָ עֲצָתִי, וְהִנֵּה טוֹב לְךָ, כִּי אִם הָיִיתָ מִתְעַצֵּל, הָיִינוּ מֵתִים כֻּלָּנוּ."
וּמֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית הָאִישׁ, וַיְהִי עָשִׁיר גָּדוֹל בְּאֵין חֵקֶר, וְלֹא רָאָה חֹסֶר וְצוּקָה כָּל יָמָיו, וְלֹא בָּנָיו אַחֲרָיו.
וַיָּבִיא הַשַּׂר אֶת אֵלִיָּהוּ זַ"ל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה בַּלֵּב הַמֶּלֶךְ לִבְנוֹת אַרְמוֹן גָּדוֹל חוּץ לַמְּדִינָה. וַיִּקְנֶה עֲבָדִים רַבִּים לְהַסִּיעַ אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת וְלִכְרוֹת עֵצִים וּלְתַקֵּן צֹרֶךְ הַבִּנְיָן. וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ אֶת אֵלִיָּהוּ זַ"ל, וַיֹּאמֶר לוֹ: "מָה מְלַאכְתְּךָ?"
וַיֹּאמֶר לוֹ: "אֲנִי חָרָשׁ, וּבָקִי בִּמְלֶאכֶת בִּנְיָן חָשׁוּב."
וַיִּשְׂמַח הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַיֹּאמֶר לוֹ: "אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּבְנֶה לִי אַרְמוֹן גָּדוֹל חוּץ לָעִיר, וְצוּרוֹתָיו וּמִדּוֹתָיו כָּךְ וְכָךְ."
וַיֹּאמֶר לוֹ: "אֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּדְבָרֶיךָ."
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: "אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתְּמַהֵר הַבִּנְיָן בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וְתִהְיֶה חָפְשִׁי, וְאֶעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד."
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ זַ"ל: "צַוֵּה אֶת עֲבָדֶיךָ, שֶׁיְּתַקְּנוּ כָּל צָרְכֵי הַבִּנְיָן."
וַיַּעֲשֶׂה כֵּן. וַיְהִי בַּלַּיְלָה, וַיָּקָם אֵלִיָּהוּ זַ"ל, וְיִתְפַּלֵּל לָה', וְיִשְׁאַל מִמֶּנּוּ לִבְנוֹת אֶת הָאַרְמוֹן כְּרֶגַע כְּחֵפֶץ הַמֶּלֶךְ, וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה טֶרֶם הַשַּׁחַר.
וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ זַ"ל לְדַרְכּוֹ, וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ. וְיֵלֵךְ לִרְאוֹת הָאַרְמוֹן, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו, וַיִּשְׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וַיִּתְמַהּ מְאֹד עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְּבֻקַּשׁ אֵלִיָּהוּ וְלֹא נִמְצָא, וַיַּחְשֹׁב כִּי מַלְאָךְ הוּא.
וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ, עַד שֶׁפָּגַע בּוֹ הָאִישׁ אֲשֶׁר מְכָרָהוּ, וַיִּשְׁאָלֵהוּ לֵאמֹר: "מֶה עָשִׂיתָ עִם הַשַּׂר?"
וַיֹּאמֶר לוֹ: "עָשִׂיתִי מֶה שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי, וְלֹא עָבַרְתִּי עַל דְּבָרַי, וְלֹא רָצִיתִי שֶׁיַּפְסִיד מָמוֹנוֹ, כִּי בָּנִיתִי לוֹ אַרְמוֹן, שֶׁשָּׁוֶה אֶלֶף פְּעָמִים יוֹתֵר מִמָּמוֹנוֹ."
וַיְבָרְכֵהוּ הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ: "הֶחֱיִיתַנִי."
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ זַ"ל: "תֵּן שֶׁבַח לַבּוֹרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמְּךָ הַחֶסֶד הַזֶּה."
אוצר מדרשים, מעשיות שונות
אחד השירים שנהגנו לשיר בתנועת הנוער בנעורינו היה 'אִישׁ חָסִיד הָיָה, בְּלִי מָזוֹן וּבְלִי מִחְיָה, הוּא יָצָא לַהַכְשָׁרָה עִם חֻלְצָה כְּחֻלָּה'. מסתבר שהפתיחה הזאת על איש חסיד ועני מרוד היתה מקובלת ונפוצה בסיפורי מעשיות יהודיים, עד שנתגלגלה אפילו לאותו שיר חלוצים חביב. המוטיבים החוזרים באותן מעשיות הן העוני המרוד של אותו חסיד, והנס שנעשה לו בזכות חסידותו. על חסידותו של האיש שלנו לא מסופר הרבה. עוניו עשהו חסר ביטחון לחלוטין, עד שאיבד את האמונה, שיכול הוא בעצמו לחלץ את משפחתו מדלותה, כמו גם את האמונה באלוהים, שירחם עליו ויעשה עבורו איזה נס.
מי שמתחילה להניע את העלילה היא האישה, המייחסת לבעלה עצלות, והיא דוחקת בו לצאת לשוק, שם תימצאנה לפעמים הזדמנויות, שאינן נקרות על מפתן הבית.
יוצא האיש לשוק, ובלבו תפילה נואשת לרחמי האל: אם אין אתה עושה לנו איזה נס, לפחות גאל אותנו מיסורינו, ואסוף אותנו אליך – לוחש האיש. ומי מופיע? אליהו.
אליהו זה אינו אותו נביא זעם מספר מלכים, גם לא נביא הגאולה מספר מלאכי, כי אם מֵעֵין תחליף יהודי לַפֵיָה הטובה של אגדות אירופה. הוא עושה ניסים אישיים לנזקקים, והוא יכול להופיע בדמות אדם, שאינו מעורר כל תשומת לב מיוחדת. אבל החסיד שלנו, הלבוש קרעים, מבחין בייחודו של הזר, ורואה בו מישהו מכובד הרבה יותר ממנו עצמו.
מה נותר בידיו של איש חסר כל, שיחלץ אותו מהשפל בו הוא מצוי? לפעמים זה איזה כישרון מיוחד, המתגלה דווקא בשעה קשה, כמו בסיפור יוסף במצרים; אבל במציאות, הדבר היחידי, שנותר לו לאדם, זה את למכור את עצמו לעבדות. הטוויסט המקורי בעלילה מתרחש כאן. אליהו מציע לחסיד – מכור אותי במחיר הגבוה ביותר שתוכל להשיג, הַשְׁאֵר בידך את כל הכסף, ורק העבר לידי זוז אחד. זה אותו זוז, שיזכיר לחסיד, שכל הכסף שנפל בידיו זה עתה אינו בדיוק שלו. זה אותו זוז, שיסמן גם את המשך העלילה.
החסיד שב לביתו עם כל הפדיון, ומרגע זה שורה ברכה על כל מעשיו, ובני ביתו אינם רעבים יותר ללחם. – אתה רואה? - אומרת לו אשתו - טוב שעשית כדברי, וחיפשת את ההזדמנות לחלצנו ממצוקתנו.
האם היה משהו בהתנהגותו של החסיד עד כה, שיעיד על חסידותו? אולי נכונותו להישמע לדברי אשתו ולדברי אליהו, אולי יכולתו לזהות את אליהו כמישהו שניתן לסמוך עליו, ואולי נכונותו להאמין בכל זאת, שאלוהים לא ינטוש אותו.
מכאן ואילך מלהטט אליהו ביכולתו המופלאה לחולל ניסים. עד למלך הוא מגיע, ומהמלך הוא מקבל משימה, המוגבלת בזמן – לבנות ארמון מלכות בשישה חודשים. אליהו, כמובן, מסיים את המלאכה בלילה אחד. המלך הבטיח להוציאו לחופשי אם יסיים בזמן, ואליהו אף אינו הולך לבקש את החופש המובטח מידי המלך – הוא אליהו!
הסיום קצת צפוי – החסיד פוגש באליהו, שומע ממנו כיצד נחלץ מעבדותו, וזוכה לשמוע ממנו את התזכורת: "תֵּן שֶׁבַח לַבּוֹרֵא, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמְּךָ הַחֶסֶד הַזֶּה".
כשאני שב ומעיין באיש החסיד של שיר החלוצים, אני מבחין בטוויסט שעשו הם בסיפור העלילה. החסיד שלהם היה קצת יותר יוזם ומקורי. כדי לפתור את מצוקתו הכלכלית והלאומית יצא חסידנו להכשרה עם חולצה כחולה.