נוֹאֵף אֶחָד, שֶׁנִּכְנַס אֵצֶל אִשָּׁה אַחַת, בָּא הַבַּעַל, וְעָלָה הַנּוֹאֵף, וְיָשַׁב מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת. הָיוּ מֻנָּחִים שַׁחֲלַיִם שָׁם, וְטָעַם מֵהֶם נָחָשׁ, וְהַנּוֹאֵף רָאָה זֹאת, אֲבָל הַבַּעַל לֹא יָדַע. רָצָה בַּעַל הַבַּיִת לֶאֱכֹל מֵאוֹתָם שְׁחָלִים בְּלִי דַּעַת הָאִשָּׁה, וְאָמַר לוֹ אוֹתוֹ נוֹאֵף: אַל תֹּאכַל מֵהֶם, שֶׁטָּעַם מֵהֶם נָחָשׁ.
אָמַר רָבָא: אִשְׁתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת מֻתֶּרֶת, שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ אֱמֶת, שֶׁעָשָׂה הַנּוֹאֵף אִסּוּר, נוֹחַ הָיָה לוֹ שֶׁיֹּאכַל הַבַּעַל וְיָמוּת, שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים, שֶׁאִם חָטָא בְּנִאוּף, וַדַּאי אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ גַּם לְאִסּוּר שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי נָאֲפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן" (רָאָה יְחֶזְקֵאל כג, מה), לְלַמֵּד, שֶׁהַנּוֹאֲפִים אַף מַגִּיעִים לִידֵי רְצִיחָה.
וְאוֹמְרִים: פָּשׁוּט שֶׁכָּךְ הוּא! וּמְשִׁיבִים: מַהוּ שֶׁתֹּאמַר: אוֹתוֹ אָדָם אִסּוּר עָשָׂה בָּאִשָּׁה, וְזֶה שֶׁאָמַר לוֹ לַבַּעַל, וְהִצִּילוֹ מִמָּוֶת, הֲרֵי זֶה מִשּׁוּם שֶׁנּוֹחַ לוֹ, שֶׁלֹּא יָמוּת הַבַּעַל, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ עָלָיו בְּגֶדֶר שֶׁל "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ, וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (מִשְׁלֵי ט, יז), שֶׁנֶּהֱנָה דַּוְקָא מִזֶּה שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּאִסּוּר, עַל כֵּן הִשְׁמִיעַ לָנוּ, שֶׁאֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים לְכָךְ, אֶלָּא סְבוּרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא חָטָא, וּבְעִנְיָן זֶה נָהַג כְּאָדָם הָגוּן.
בבלי נדרים עפ"י שטיינזלץ
בבמדבר פרק ה' כתוב:
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל, וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת-זֶרַע, וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ, וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה; וְעֵד אֵין בָּהּ, וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה...
מקרה כמו זה המתואר כאן הוא מצב, המעלה חשדות למעשה, האסור באיסור חמור, מעשה שאין לו עדים מלבד הגבר והאישה ש'נסתרו', כלומר שָׁהוּ פרק זמן בחדר מוסתר מעיני אחרים. החשד לניאוף גורר אחריו את המהלכים המתוארים בהמשך – הבעל לוקח את אשתו למקדש, הכוהן משקה אותה מים מאררים, ואם בטנה צבה – אות היא כי נאפה, וההמשך הטראגי ידוע ומקומם.
חז"ל מנסים לבחון מקרי-קצה, בהם ניתן אולי לפטור את האישה מאשמת הניאוף בלי להזדקק לטקס הסוטה. הסיפור שלפנינו, אחד הסיפורים החותמים את מסכת נדרים, הוא כזה.
גבר, המכונה 'נואף' (יש לו הרשעות קודמות? לא יכול להיות, שכן דינו של נואף הוא מוות), נכנס לבית, בו מצויה אשה נשואה, והיא לבדה בבית. לא ידוע אם עשו השניים מעשה ניאוף, אבל משהו אחר התרחש: הבעל חזר הבית, ו'האורח' התחבא מאחורי הדלת. שם ראה שַׁחֲלַיִם מונחים.
אתנחתא: מה זה שַׁחֲלַיִם? זה סוג מזון, אולי צמח בעל תכונות מרפא. השם הזה הוענק כיום לצמח, הקרוי גם רשאד (Lepidium), הנאכל כנבטים טריים וגם כתבלין חריף.
ראה הגבר המסתתר נחש זוחל על גבי השחלים וטועם מהם. מכאן הסיק, כי יש חשש, שהשחלים מורעלים (!). אחר נטל בעל הבית מן השחלים, ורצה לאוכלם. גילה ה'אורח' את עצמו, והזהיר את בעל הבית מאכילת השחלים המורעלים. בעל הבית המופתע חשד, ובצדק, כי הזר שהה בביתו למטרות ניאוף עם אשתו שלו.
זה המקרה, המובא בפני רבא, כדי לקבוע אם יש יסוד לחשד בניאוף. רבא מפתיע בגישה ליברלית, והוא אומר: העונש על ניאוף חמור כעונש על רצח. מכאן, שנואפים אינם חוששים לגרום למות הבעלים של הנשים הנואפות. אם הזהיר אותו זר את בעל הבית מאכילת השחלים, כנראה שמצפונו נקי, ועל כן ניאוף לא היה כאן, והאישה מותרת לבעלה.
אומרים חכמים לרבא: אולי להפך – הגבר הנואף העדיף שבעל הבית לא ימות מרעל הנחש, שאז יוכל להמשיך וליהנות מ'המים הגנובים' של הניאוף, שכן מים גנובים, כמאמר ממשל המשלים, ימתקו. זו טענה מופרכת לחלוטין, שכן הסכנה בהיתפסות בניאוף היא אמיתית וחמורה, ואילו אם ימות הבעל, יוכל אותו גבר לזכות באישה.
סופו של המדרש אינו ברור. האם קיבל רבא את טענתם של אותם חכמים, או דבק בעמדתו המקלה?
ואנו למדנו משהו חדש. כמו שאנטואן דה סנט אכזופרי הזהיר: ילדים, היזהרו מעצי הבאובב!, כך גם אנו מוזהרים מאכילת שַׁחֲלַיִם, שהונחו מאחורי הדלת. זה חשוב לחיינו לא פחות מהאזהרה בעניין הניאוף.